מתי לאחרונה הקשבתם לביטלס?

"ביטלס, ביטלס, ביטלס, נמאס כבר!!! סתם להקה !!" (הגולש דני מתל-אביב, בתגובה לבחירה של דניאל סלומון ב"אייבי רוד" כאלבום שייקח לאי בודד) * "נשבר כבר מהביטלס - מוגזם!!!! להקה חביבה אבל די!!!" (רוני מהרצליה בתגובה לדירוג של קוראי "הרולינג סטון").

"לפני מספר שנים, פופ היה מילה גסה, ועכשיו תראו מה קרה לפופ", כך, בתרגום חופשי, הכריזה קיילי מינוג כשהיא מניפה אל על את אחד הפרסים שקיבלה בטקס MTV האחרון. ובארץ? פופ כנראה ממשיך להיות מילה גסה . תנו לנו קֵלטים, פינק פלויד, אוספים רומנטיים. המצעד שלנו נראה כמו חייזר משונה: ליאונרד כהן, סנטנה, בק ודייויד ברוזה מככבים בו אחד לצד השני, אין כמעט סימן לסול חדש, אר-אנ-בי, היפ-הופ (למעט עברי של מוקי וסאבלימינאל), רוק אמריקני, בריט-פופ להסתעפויותיו, שום להקה ישראלית שנוגעת בפופ או ברוק קל. לצד פיגולים אנטי-מוזיקליים כמו הזמר קוקו, זה מצעד מכירות משעמם וצחיח.
כבר התשתי את עצמי ואת הקוראים בתהיות לגבי האופי החמור של הטעם הישראלי, זה שמקדש את קווין ואת פינק פלויד ולד זפלין, אבל למעט חריגים מתעלם מרוב ההיסטוריה של הפופ (גם הישראלי) לדורותיו. הסיבה שחזרתי לדוש בנושא היא לא מילותיה האלמותיות של הגברת מינוג, אלא סקר פרטי שערכתי בקרב מיודעיי, בעקבות תהיות מצידם של חברים וחברות צעירים יותר על ההתעקשות שלי בנושא הביטלס והסטונס. כמי שגדל על הלהקות האלו, אני מוצא עצמי מתקשה להסביר למי שלוקח אותן כמובנות מאליהן עד כמה הן, יחד עם קבוצה נבחרת של יוצרים משנות השישים, היו משמעותיות להתפתחות המוזיקה. אני נדהם כל פעם מחדש עד כמה התרחקו כאן מהביטלס. זה נשמע משונה כשלוקחים בחשבון את ההשתוללות הנוסטלגיה ששוטפת את העולם עם כל אוסף שלהם, עם כל מסע הופעות של פול מקרטני ואפילו עם סיבובי ההופעות שעורך לפעמים רינגו סטאר - שלא לדבר על ההצלחה המתמדת של היריבים המדומים הסטונס, שהאוסף המקיף שלהם שיצא לאחרונה נכנס לטופ-טן האמריקני ולא נגע כלל בשוק הדיסקים בארץ .
מספרים ש-"1", אוסף הלהיטים של הביטלס, מכר יותר מ-30 אלף עותקים בארץ, אבל אף אחד מ-30 האלף האלה אינו חבר שלי. מתי לאחרונה שמעתם שיר של הביטלס ברדיו (ולא בתוכניות נוסטלגיה)? מתי שמעתם לאחרונה אלבום שלהם? כמעט כל מי ששאלתי הודה שהביטלס ירדו לחלוטין מהתפריט היומי שלו, בין אם אלו הילדים בני העשרים מינוס שכלל לא מבינים על מה היה הרעש, בני השלושים פלוס שגדלו על הדיכאון של שנות השמונים, ובני השלושים מינוס שגדלו על נירוונה ואלקטרוניקה של שנות התשעים. גם בני גילי מתקשים לזכור מתי הניחו דיסק או תקליט של הביטלס במערכת. נשארנו בארץ עם קוטנר, קטורזה, כמה מוזיקאים שמצהירים על השפעות מחלחלות, ואני - שמה לעשות, בין אמון טובין לבין הסטרוקס, מתרפק ללא בושה על שדות תות לנצח.

לא קונים מוזיקה מאצילים

כשאני מעלה את התהיות האלו, שואלים אותי ללא בושה, אם זה לא נשמע לי מיושן, מתקתק מדי, פשוט מדי. כי בהשוואה, נאמר, לפינק פלויד, למשל, זה לא נשמע מספיק מתוחכם, למרות שגם כאן הצד הפסיכדלי והמטורף של פינק פלויד כמעט ולא מוכר, אלא רק הנפיחות של "החומה". ואז אני מתחיל להסביר על המילים הגאוניות וההרמוניות הנפלאות, ההעמדה על הבמה, החלוקה הנכונה בין ארבעה אינדיבידואלים, והניסיונות בסאונד, בהקלטות, בחתירה לסגנונות מגוונים. כל אלו שייכים לביטלס. אני מוצא עצמי מתגונן לפתע, כמעט נעלב שאני צריך בכלל להסביר.
הנטייה לייחס לפופ - ולביטלס בפרט - חוסר רצינות, ולרוק המורכב יותר עומק ותחכום, התפתחה אולי בגלל השתלטותו של פול מקרטני בשנים האחרונות על מורשת הלהקה. למרות שגם פול היה גאון לא מבוטל בימים בהם היה חבר בביטלס, הרי שיצירתו בשנים האחרונות לא מתעלה להישגי העבר, וכך, לנוכח חוסר האכפתיות של רינגו, וחוסר הפעילות של ג'ורג' בשנים שלפני מותו (למרות שהאלבום שיצא לאחר מותו מוכיח שהיה לו עוד הרבה מה לומר) נותרה הזירה לרשותו של פול, והוא מתהדר, כמו מיק ג'אגר, בתואר סר, ואנחנו, איך לומר, לא קונים מוזיקה מאצילים מכובדים, אלא ממתייסרים, מתאבדים ומאנשים שיודעים לעשות סולמות בגיטרה ולתת סולו תופים מפואר. שיר של שלוש דקות , שמכיל את אותם מרכיבים בדיוק, כנראה שלא כל כך עושה לנו את זה.
פעם בהשראתה של שוש גבאי, הכוהנת הגדולה שלי בתחום הזמר המזרחי, בדקתי מה קרה לדור הדיסקוטקים של רמלה בשנות השישים, ומצאתי שהם עברו ברובם לזמר המזרחי. האם הדור של אלביס, ומעט מאוחר יותר של הביטלס, עבר לערבי השירה בציבור? אין ספק שקל יותר להתחבר בגיל מסוים לתרבות הלאומית, בעיקר לנוכח הנהיה הכללית לכיוון הפטריוטי.
אבל אם דור המייסדים של הרוק הישראלי - אריק, שלום, כף התקווה הטובה, אחרית הימים, אפילו פורטיס, השתבח בהשפעות ברורות של הביטלס והעביר אותה ליוצרים הישראלים (אביב גפן, חמי רודנר, ירמי קפלן וכו'), היום זוהי נחלתם של מעטים. גם אם 30 אלף קנו את "1", מעטים מדי מבינים למה היה צריך לקנות אותו.

ובחזרה אל "המי"

כדי לדעת מהו שיר פופ אמיתי, סיפור מושלם בשלוש דקות, כדאי לחזור לא רק לביטלס. השנה יצא בהדפסה מחודשת האלבום הראשון של "המי", "The Who Sings My Generation", אירוע שעבר בדממה מוחלטת, גם מצידי, אולי מפני שאני מפטפט על "המי" יותר מדי, אבל דווקא האלבום שלהם מ-1967 "The Who Sell Out" הדליק אותי מחדש. זו דוגמא נפלאה לפופ שהתפתח אחר כך לאופרת הרוק טומי הנפוחה מעט, אך המדהימה בכל קנה מידה של פופ לדורותיו. אולי מפני ש-67' היתה שנה עמוסה מדי באלבומים גדולים, נשכחו "המי" ולא זכו להכרה בגדולתם כבר אז. לא שהם היו נידחים או חסרי התייחסות והצלחה, אבל זו באה בעיקר מהצד היותר אנרגטי-רוקיסטי שלהם. באלבום הנ"ל הם משלבים פרסומות, לוקחים את הפסיכדליה הרחק לצד הפסיכי שלה, מספרים סיפורים קטנים ולא חשובים ומציירים תמונה כמעט מדויקת (כמו הקינקס והפנים הקטנות) של היומיום האורבני ושל תרבות המשנה של "המוד". קחו, למשל, את הסיפור על שני האחים שיוצאים לעשות טאטו - אחד של אמא, השני של אבא - וחוטפים מכות מההורים הנרגזים שמכים כל אחד את האח שלא עשה טאטו שלו. סיפור קטן ונפלא בשיר אחד, בהתפרצות יצירה כמעט חד-פעמית באיכותה. אז מה, אני קצת נוסטלגי היום? לא נורא; קבלו עוד שתי ביקורות וזהו, אתם משוחררים.

הברידרז - "Title TK"

אני אוהב את האחיות קים וקלי דיל. הן המזקקות האמיתיות של הרוק האלטרנטיבי. אף פעם לא עמוסות, תמיד ברורות וחדות, כנראה שהרואין והגמילה, וההתמכרות והגמילה, מפשטים את תהליך היצירה. גיטרה, באס ותופים, התופים שנירוונה כל כך רצו ולא הצליחו לשחזר, וההפקה של סטיב אלביני, הנגיעות הקטנות, השרטוט השחור שעושה קו ושובר אותו, אבל אף פעם לא נמרח. אם יש מורשת ביטלס ומורשת גנדי, כנראה שיש גם מורשת בוסטון, וכל ההתפצלויות מהפיקסיז, הת'רואינג מיוזס והחברויות והאיחודים, מנפקים בכל פעם עוד מופת קטן של צלילים ושיער סתור, שנופל על הפנים, שמדי פעם מתנפחות קצת מסמים. אבל כשמסיטים את השיער מתגלה חיוך נפלא ומרגש (אוי, אני כנראה מושפע מהתגובות שטענו שאני רגיש). לתשומת-לב גלגל"צ: שיר מספר שלוש, איך זה שהוא לא מושמע בהיסטריה בלילה? מישהו נרדם שם במשמרת?

למון ג'לי - "Lost Horizone"

צמד אנגלי שמלקק ממש את האוזן ומלטף אותה באלקטרוניקה עדינה עם נגיעות מרומזות לפרוגרסיב רוק ישן ומלודי. לארץ הגיעו מספר עותקים של האלבום הזה בוויניל, עם העטיפה המושקעת והצבעונית ביותר שראיתי מזה שנים, רק כדי לחוש שוב את ההרגשה של אלבום גדול וכבד בקרטון עבה ונפתח, ממש כמו פעם. שני תקליטים, ארבעה צדדים של נחת, קלילות ויופי שקשה להתנתק ממנו. פעם העירו לי שיופי זה לא סיבה מספיקה לאהוב מוזיקה, וממני מצפים ליותר מהתפעמות, אבל אני מבקר, ויודע כמובן שלכתוב ביקורת נוקבת הרבה יותר קל מאשר למצוא מילים שיתארו יופי פשוט וכובש. מה כבר אפשר לכתוב? סתם יפה? כן , סתם יפה, וזה מספיק טוב בעיני.