מהפיכת הרוקנרול של ש"ס

בני אלבז לא צריך אותי. המדור הזה אפילו לא ידגדג את קצה זקנו המתגבש. אבל בני אלבז, שלא בידיעתו, חולל לא פחות ממהפכה בשיח הפוליטי הישראלי. הנה, לראשונה בתולדותינו, יש לנו מפלגה עם זמר בית, והאמת, אפילו אחד שיודע לשיר כמו שצריך. במסגרת מהלכים מתוחכמים של זמרים בשקיעה, תהליך הפיכתו של אלבז לזמר הבית של ש"ס הוא אחד כזה. המפלגות הפוליטיות בישראל לא התברכו מעולם בשאר-רוח עודף, על אחת כמה קירבה לפופ.
הזקנים במיוחד שבין הקורשים (קוראים גולשים) זוכרים אולי את תשדירי הבחירות הראשונים של הערוץ הראשון אי שם בסוף שנות ה-60, כשאורי אבנרי ושלום כהן אנשי "העולם הזה" ניצבו, כשברקע כרזת 'צוללת צהובה' של הביטלס. בהמשך לדיון משבוע שעבר, כדאי לציין שהם אכן נכנסו לכנסת, אבל אף אחד לא בדק אם לצוללת צהובה היה חלק בעניין. אחר כך עברה הזירה לבדרנים, ספי ריבלין מצד אחד, הגשש החיוור (בחירות 1984) ורמי הויברגר מאוחר יותר מצד שני. אריק לביא שר שירי הלל לשמעון פרס, כשזה דימה לרגע שהוא ראש ממשלה, וזהבה בן ודנה ברגר איחדו קולות למען מרצ. אבל בינינו, עד בני אלבז, זהות מפלגתית יוחסה בעיקר לסופרים, משוררים, וגם איך לא, קבלנים ותעשיינים עשירים. בזמן כהונתו של רבין המנוח, ניסה אביב גפן לדבוק לשניה בממסד והצליח להשתחל למקום שמירי אלוני ניסתה לתפוס ונדחתה באכזריות. תמונות של רבין מחובק עם גפן ושל לאה רבין המנוחה, מאמצת לליבה את הזמר הלאומי לרגע, נראות היום, כאשר כמעט אף מוזיקאי לא מוכן להתייצב מאחורי אף מפלגה, כזיכרון עמום ורגעי.

דרעי, רייגן, ספרינגסטין וקלינטון

הבחירות הן כר פעולה נרחב ופורה ליצירתיות מוזיקלית. טיפקס התחילו – מבלי להתכוון בכלל - את הקריירה עם הפירוש שלהם להמנון הבחירות של המפד"ל, שהפך בפיהם לרבי ג'ו כפרה (יושי שדה, לשעבר תיסלם, הלחין את תשדיר הבחירות, וטיפקס, ממש במקרה, הקימו לתחייה את הפראזה החסידית); בועז שרעבי שורר לליכוד ושלמה בר והברירה הטבעית חברו לת"מי של אהרון אבו חצירה, במעין הקדמה לפריצה של ש"ס.
מי זוכר שבשנה הראשונה של אריה דרעי, כעסקן צעיר ומבטיח בש"ס, הוא ישב באולפן גל"צ באחד השירותרומים שלהם והצהיר על אהבתו לברוס ספרינגסטין? בשביל זה יש לכם אותי, בור סיד שאינו מאבד טיפה, אפילו לא שטות כזו. ואגב ספרינגסטין, בשנות השמונים הוא היה סמל מסוים לתרבות הרייגנית: הבחור הפשוט, איש הצווארון הכחול עם הערכים הפטריוטים האמריקאים, שממשל רייגן כה אהב והטיף לשמור ולכבד. ספרינגסטין לא אהב את חיבוק הדוב הזה שהיה כה מנוגד למחאה שלו, אבל בפוליטיקה לא שואלים שאלות, פשוט מחבקים בחום, כפי שאביב חיבק את משפחת רבין ולהיפך.
למעשה, את התפנית הגדולה והמעבר מהסתופפות פוליטיקאים עם כוכבי קולנוע, כפי שהיה מקובל בארה"ב עד שנות ה-80 המאוחרות, לכיוון הפופ, עשה קמפיין הבחירות של קלינטון. השימוש ב-"Don’t Stop" של פליטווד מק העניק למסע הזה ניחוח של חגיגת רוקנרול, והפך את אמריקה לאומה חוגגת חסרת דאגות ואת קלינטון וחבורת הבייבי-בומרס שלו למוסד נשיאותי שדמה יותר (אם נשאיר את אל גור בחוץ) לחבורה של כוכבי רוק. פליטווד מק חזרו למרכז הזירה וזכו לתהילה מחודשת, ולניפוח מחודש של חשבונות הבנק שלהם. תואם קלינטון הבריטי (רק בלי הלוק והכריזמה), טוני בלייר, הלך בעקבות המנטור שלו ובחר למסע הבחירות - בו הצליח, לאחר עשרים שנה, להעיף את השמרנים מהשלטון – בשיר "“It Can Only Get Better.

יו כאן קול מי אל

ובארץ? ש"ס עשתה מהפכה לא רק בפוליטיקה. היא גם היתה המפלגה הראשונה שגייסה לעזרתה תרבות שלמה. בסיוע כישורי התעמולה המוצלחים של אורי זוהר, השתמשה ש"ס כבר בקמפיין הראשון במוזיקה עממית מזרחית והבליטה את השירה, הפייטנות והמזמורים בכל מסעות הבחירות שלה. זה היה אך טבעי שבמערך כזה ישתלב זמר עם יכולות מוכחות הן בפופ מערבי והן בפופ מזרחי-ים-תיכוני. בני אלבז, שהיה לרגע גם בני אל, ובתור שכזה הצליח לנהל קריירה ענפה גם מעבר לימים (באמצע שנות ה-80 הוא אפילו הוציא אלבום רוק פרופר, וגם תירגם את "אני חוזר הביתה", שזכה להצלחה עם דורון מזר), נראה בתחילה כנדחף לחגיגה. הוא חזר בתשובה, וטרח לרוץ מכינוס לכינוס, גם כשהתמורה לא נראתה באופק וגם כשאף אחד לא ביקש את שירותיו. אבל, הסבלנות השתלמה. למרות שהוא מזוהה בעיקר כתומכו הנאמן של אריה דרעי, אין כמעט כנס שבו הוא לא מופיע. היום קשה לתאר את ש"ס ללא אלבז.
מילה טובה על אלבז. הוא זמר ענק. תעזבו את המילים ואת ההתנהלות המתבקשת מהיותך אדם בעל תואר "זמר חצר" או "זמר הבית" - תואר ההולם ליצנים וטרובדורים מחצרות פיאודליות בימי הביניים. אלבז יודע להגיש שיר. יש לו נוכחות דרמטית בקנה מידה של כוכב רוק והוא נטוע עמוק בתרבות הזו עם עקבות מובהקים של להקות רוק קלאסיות. יש קשר ממושך בין שירת הפופ התורנית לבין המקורות המערביים: לא רק הברסלבים שעצרו בדרך מגואה לאומן 17 יודעים לעשות שימוש בטראנס. הייתי כבר באירועים רבים של תומכי ש"ס בהם רקדו אברכים - חפים מכל נהיה אחר תרבות שנטיפיסטית - לצלילי טראנס עם ניחוחות חסידיים לא מודגשים במיוחד. אגף שלם בחסידות שמקורה בארה"ב שאבה את השפעותיה מילדי הפרחים של שנות ה-60 (כשחלקם היו אכן כאלה בגלגול קודם, וגם שם ניסו להתנתק מ"עולם ההבלים הקפיטליסטי") ומחסידי הרב שלמה קרליבך, שהיה, ללא שמץ של סרקזם, בעל יכולות פולק ברמות שלא ביישו את תחיית הזרם הזה בארה"ב של שנות ה-60.

בוקר טוב איראן?

בארץ מתקיימים בשנים האחרונות מופעים תורניים רבים של להקות רוק עם אוריינטציה בלוזית ורוקנרולית, וקהל שמתנהג בהן בדיוק כפי שמצפים מקהל במופעי רוק, למעט ההפרדה בין נשים וגברים. הכוכבים החרדים הם פופ-סטארים של ממש, וכולם, אין לי ספק, מעודכנים להפליא בכל התפתחות בעולם הרוק והפופ. ואסור לשכוח את השירים שהולבשו עליהם מילים תורניות (אני די שונא את המילה הזו, אבל מאחר וניאלץ כנראה להעביר את שלושים השנים הבאות בצילה של סיוון רהב, אין ספק שצריך ללמוד את הטרמינולוגיה) החל מקלאסיקות ישראליות ועד עיוותים משונים של שירי רוק קלאסיים.
האם הקרבה הזו אמורה גם לקרב לבבות? אני מסופק. לדידי מדובר בסך הכל בניצול תועלתני של ארסנל תרבותי והפקעתו לצרכים שונים לחלוטין ממה שהוא מייצג ותו לא. המחמאות שאני מעניק לבני אלבז לא יחממו את ליבו, יכול להיות שאפילו יכעיסו אותו; אבל כמו סיוון רהב, הוא יישאר עמנו עוד הרבה שנים וייתן לחיים שלנו צבע שונה אולי ממה שהיינו מצפים, בדרך לקרב התרבותי הגדול שעדיין לא הסתיים וספק אם יסתיים אי פעם. בינתיים אפשר בהחלט להתייחס בחשדנות לשימוש שעושים אנשים פוליטיים ואנשי דת במוזיקה שרחוקה מאוד מראייתם את העולם. נכון, אנחנו עדיין לא איראן ולא אפגניסטן, שם נאסרה השמעת מוזיקה לחלוטין עד לא מזמן, אבל רק עדיין. אל תתנו לליטופי הפסאודו הללו להשלות אותנו. הם כאן למען מטרה מסוימת, והרוקנרול, מה לעשות, כאן בשביל ה-Fun.

געגועי לפרנקי

פרנק זאפה הלך לעולמו ב-4 בדצמבר 1993, ואלה התגובות שאני מצפה לקבל מקהל הגולשים:
1. טוב שיש מישהו שזוכר את פרנק זאפה. 2. שנתיים אתה כותב את הטור הזה ועכשיו נזכרת להגיד מילה על פרנק זאפה? 3. אינני מכיר את הכותב, אבל ברור לי שהוא לא מכיר - לא את פרנק זאפה ולא את יצירתו. כל כך הרבה טעויות במשפט אחד. יש מישהו ב-Ynet ששם לב לזה? 4. הייתי בסניף קסטרו בחדרה והיתה לי הרגשה שפרנק זאפה מציץ עלי. לא ידעתי שהוא מת בכלל. 5. תתביישו, לכתוב ככה על זאפה. כולם יודעים שהוא היה ערבי.