החיים בזבל

אומרים שבפרלמנט הבריטי יושבים החברים החדשים ולא מוציאים הגה במשך שנתיים. סותמים את הפה. אחרי שנתיים מוכן ה"ספיקר" להניד ראש כלפיהם, ולפעמים גם להתיר להם להעיר מילה או שתיים. אם הדברים נכונים, יש בהם כדי להעיד גם על יחס הכבוד אל בית הנבחרים וממנו – הביטוי העליון לדמוקרטיה ולשלטון העם. לפרלמנט הבריטי, כמו גם לסנאט האמריקני ובוודאי לפרלמנטים רבים אחרים בעולם, מגיעים, בדרך כלל, אנשים נבונים, חכמים, משכילים ובעיקר בעלי ניסיון – במקרים רבים אנשים שזכו להוקרה, ליוקרה ולהצלחה אחרי עשרות שנים של עבודה. בסופו של חשבון, אין זה דבר של מה בכך. במוסד הזה, כמו בסנאט האמריקני בימים הקרובים, לקראת המלחמה בעיראק ובכנסת ישראל – מחליטים על גורלות אדם, על חיים ועל מוות.
רק אצלנו, משום מה, החליטו שהכנסת חייבת – חייבת? – לייצג את כל שכבות הציבור, את כל המגזרים, את כל חלקי העם. וכך, במקום לקבץ במקום ההוא בירושלים את מיטב האנשים החכמים, המשכילים והמקצוענים במדינת ישראל, אלה המוכנים להקדיש מזמנם למען הכלל אחרי שכבר "עשו לביתם" – אנו עדים לבחירתו של אוסף אנשים ביזאריים, שאת קורות החיים שלהם, פעילותם, ניסיונם והצלחותיהם אפשר לסכם בשתי שורות, עם רווחים כפולים בין המילים. נכון, לא כולם הם כאלה: יש, בהחלט, בתוך הנבחרים – שלשום בליכוד ואתמול בעבודה – אנשים ראויים, בעלי עבר מפואר וניסיון יוצא מן הכלל, ומקומם בשורה הראשונה של מנהיגות מדינת ישראל. אבל האחרים, הרבים, מתאימים לאותו שר אינטליגנטי מהליכוד, שאמר שלשום ברדיו: "תראו, אצלנו כבר הצביעו 94 אחוז (מתוך 2,900 איש) ואצלם, בעבודה, בקושי ורק 50 אחוז (מתוך 112 אלף)".
אין זה נכון – לחלוטין לא נכון – שהכנסת חייבת לייצג את העם, את כל העם, על כל חלקיו. הכנסת צריכה להכיל בין כותליה את הטובים שבטובים, את המוצלחים מכולם. זה נכון בכל מקום בעולם. זה בוודאי נכון במדינת ישראל הנלחמת על חייה, כאשר אצבע אחת בהצבעה בכנסת יכולה להוליך את ילדינו – חיילים – אל מותם. אף פעם לא היתה כנסת ישראל מורכבת מכל האנשים הכי טובים, אבל תמיד היו בה הרבה – הרב המאוד – אנשים ראויים: מדוד בן גוריון ומשה שרת ולוי אשכול ויצחק רבין ומשה דיין ויגאל אלון ועד מנחם בגין ויוחנן באדר ואריה אליעזר ומשה סנה. היו בה גם פרופסורים שזכו לתהילה, סופרים ומשוררים בני אלמוות, קציני צבא מצטיינים.
והיום? מה היום? יש לנו עסקנים אפורים שכמעט לא עשו דבר פרט לעסקנות, שאיש אינו יודע מאין באו לכנסת, אבל הם עצמם יודעים היטב לאן הם הולכים – לחלוקת ג'ובים, להעברת מכרזים ששווים מיליונים לאנשי שלומנו, ולשחיתות – כפי שהיטיב להעיד השופט אורי שטרוזמן, יושב ראש ועדת הבחירות של הליכוד.
מכל מקום, מי שקונה בכסף את היכולות המוקנות לו בתוקף תפקידו לחוקק חוקים מוזרים ולפזר כסף ציבורי בלי חשבון.
מדינת ישראל נמצאת באחת משעותיה הקשות ביותר. אנחנו ב"דיפ שיט" – חיים בזבל. רק לפני ימים אחדים פירסם אביגדור וילנץ, מגדולי ההי-טק הישראלי, דברים חמורים ביותר. לדבריו, "המדינה מתנהלת בצורה קטסטרופלית. אין מערכת שיכולה לעבוד בצורה גרועה יותר. אין חשיבה. אין חזון. אני לא רואה איפה העתיד".
מול איומים קיומיים של ממש, מול שאלות של חיים ומוות, מול הצורך הדחוף באוסף היהודים הגאוניים, החכמים, בעלי הניסיון הרב והמוצלח ביותר בעולם – אנחנו בוחרים במי שמחלקים לבוחריהם נקניקיות עם קטשופ וחרדל.
מגיע לנו הנקניק הזה.