בקצב של יצפאן

"אני מרגיש שאנשים רואים אותי ב'יצפאן' וחושבים שאני איזה פרסומת לאושר. אומרים 'אה, הנה דודו טסה' ופתאום יש להם כזה מין חיוך. זה נותן לי הרגשה כמו איזה ילד חמוד ומתוק שצובטים לו בלחי. אז אני חייב להפריך את זה ומהר".
כן, נראה שהסייד קיק של יצפאן הוא לא ממש איש שמח. מה שכן, אין ספק שהוא וירטואוז. הגיטריסט המוביל בתוכנית (אחרי שהיו שם רומנו וסינגולדה), ואחד הטובים בארץ. התנועות האקסטטיות שלו כשהוא מנגן הפכו כבר לסמל מסחרי.
את מעמד הסייד קיק קנה בעל כורחו. יצפאן זורק עליו הכל. את הסומאלי, את הערות הביניים, את הסרקאזם - וגם את החיבה היתרה. וטסה סופג הכל. אולי משום כך, כשטסה הפליא השבוע באולפן בשירו "הייה לי חבר, הייה לי אח" (יורם טהר לב/יאיר רוזנבלום, אותו עיבד במיוחד לשירותרום. ר.ג.), זה היה כל כך מרגש.
"אנחנו חברים מאוד טובים", הוא אומר על יצפאן, "ואותה התנהלות נעשית גם מחוץ למצלמות. הוא יורד עלי, מעיר לי על איך שאני מתלבש. אנחנו מבלים הרבה ביחד ואנשים לא יודעים איזה איש רגיש ומודע הוא. הוא מאוד מחובר למה שהוא מרגיש, ובגלל זה הוא אומר כל דבר שעולה במוחו. אני חושב שזו הגדולה שלו. באיזשהו מקום אין לו מחסומים, אבל הגבולות שלו מאוד ברורים".

- ואיפה הגבולות שלו?

"הוא לא יפגע באנשים, ואם קורה שהוא מרגיש שפגע במישהו, הוא בודק את עצמו מהר מאוד ואם צריך, גם יתנצל".

- יש שמועות שהוא צועק על הסט.

"אני חושב שזה לא העניין של צועק, הוא פשוט רוצה שהדברים ייעשו כמו שהוא מבין, ובסופו של דבר מסתבר שההסתכלות שלו על הדברים היא הכי נכונה".

- אז הוא לא צועק?

"כן, הוא גם, אבל כשאנשים עובדים איתו ומכירים את הבן אדם, אז אפילו יש בזה איזו כנות. כל ההפקה הזאת היא בכלל מאוד בריאה ברמה הבין-אישית. כולם חברים של כולם, ואני אומר לך את זה בכנות. אנשים עדיין עובדים יחד, מהיום הראשון של התוכנית".

- ואיתך זה תמיד אימפרוביזציה?

"תמיד".

- לפני כמה תוכניות הוא אמר שהוא חייב ללכת להשתין וקרא לך לראיין את אסי דומב. מה הרגשת באותו רגע?

"רציתי למות. קיבלתי בלק אאוט מוחלט".

- ידעת מזה לפני כן?

"ממש לא. באופן טבעי באתי עם הגיטרה, חשבתי שאולי הוא רוצה שאני אנגן משהו, ואז הוא אמר לי תראיין אותו וקיבלתי שוק. יצאתי די עילג. לחשוב שאנשים יושבים ומחכים שאני אראיין מישהו, זה אחד הדברים הכי מלחיצים שקרו לי אי פעם, באמת. הוא פשוט יצא והלך אני לא יודע לאן. עד היום אף אחד לא יודע לאן, הוא יצא מהדלת של האולפן וחזר אחרי דקה. כולנו היינו בהלם. גם הקהל שם לא ממש עזר לי. היתה דממה. אף אחד לא צחק. זה היה הזוי לחלוטין".

- אין בזה משהו מטורף?

"לא. זה מה שיצפאן רצה לעשות באותו רגע. הוא לא חיכה שנייה, לא ניהל עם עצמו שום שיחה על זה. הוא רצה שאבוא ואראיין וזה מה שהוא עשה. זה לראות איך המוח של הבן אדם עובד".

- יצפאן יש רק אחד.

"לגמרי. זה לא ברור?"

- איזה חבר הוא?

"אפשר לדבר איתו על הכל ולהגיד לו הכל. הוא מקבל ביקורת מכל אחד ומקשיב לכל מי שעובד בתוכנית. אני מתייעץ איתו על כל דבר מבחינה מקצועית, והוא מעורב גם בחיים האישיים שלי".
טסה שמח על מקומו כסייד קיק האהוד ביותר בטלוויזיה, אבל מזדרז לסייג זאת: "תראי, זה שאני מנגן ועושה את מה שאני אוהב וגם מרוויח מזה כסף ומקבל הרבה חיזוקים טובים, זה מדהים. אבל אסור לשכוח גם את הדרך עד לכאן וגם את מה שיהיה מחר. אני יודע שכמו שעכשיו זה מצליח, זה יכול להיות בדיוק לכיוון השני, ובין לבין בסופו של דבר אני די לבד, לא?"

- אז אתה לא שמח?

"אני בסדר, אבל יחד עם כל הדברים הטובים יש גם דברים פחות נעימים. קודם כל יש לי מלא פחדים, ממש חרדות".

- מה זה אומר, גם התקפי חרדה?

"היו גם. קרה שהייתי בקניון ולא ידעתי איפה אני ומה אני עושה שם. אפשר למלא משאית בכמות החרדות שיש לי. התקף חרדה זה דבר מאוד מפחיד. דפיקות לב, הזעה, דברים מיטשטשים לי מסביב. זה לא קרה לי הרבה זמן, אבל קרה כמה פעמים בחיים. יש גם סתם חרדות שמלוות אותי כל הזמן. אני גם נורא סובל מביקורות, אפילו אם זה מסתם בן אדם שבא אלי ברחוב ואין לו שום משמעות בחיים שלי. המלצר, למשל, אמר לי שהשיר שלי מדהים, אז שאלתי אותו אם הוא אומר את זה בגלל שאני יושב פה, או בגלל שבאמת זה מדהים. קשה לי לקבל שאנשים מעריכים את מה שאני עושה. כשאני כותב או מלחין, אז ממש לא אכפת לי מאנשים. אבל כשמישהו מחמיא לי אני שואל שבע פעמים עד שאני מגלה שזה אמין, כי תמיד יש לי תחושה שלא אומרים לי את האמת, או שסתם מחייכים אלי ואחרי זה יגידו 'וואו, הוא דפוק', כי אני יודע איך זה עובד. יש צביעות. אבל אני עובד על זה, כי זה נהיה מגוחך שיש לי ספקות. בסך הכל אני חושב שזו תקופה ממש מצוינת מבחינתי. אני פעיל מאוד ועושה מלא דברים".

- יצפאן הוא סוג של עוגן בשבילך, או שגם לו יש פחדים?

"יש לו את המקומות שלו".
בינתיים טסה מקבל SMS מאנונימית: "מותק, יפה! אני שומעת את השיר שלך כל הזמן. אין לך מושג איזה כוכב אתה...". "רוני", הוא אומר, "אני לא מכיר אותה בכלל". אבל אין ספק, טסה מבסוט. "בחיים לא השמיעו צליל שלי ברדיו, לא בגלגל"צ, גם לא בגל"צ, כלום. אבל אני לא מתייחס לזה, כן משמיעים לא משמיעים. כשפנו אלי מגלגל"צ וביקשו ממני לחדש שיר לשירותרום, בחרתי ב'הייה לי חבר, הייה לי אח' וסיימתי אותו ביום אחד. נכנסתי בבוקר לאולפן ויצאתי בערב".

- אתה מרוצה מהתוצאה?

"הרגשתי נורא נכון עם זה. זה משהו שקרה לי באופן טבעי, אבל אישית אני לא אוהב חידושים. חשבתי שמן הסתם יהיו הרבה אנשים שיגידו שהרסתי את השיר, כי זה לנגוע בקלאסיקה, אבל התגובות ממש טובות".
טסה בא מבית מוסיקלי. הוא חצי עיראקי חצי תימני, נולד בשכונת התקווה לאבטליון וכרמלה, וסבא שלו, דאוד אל כוויתי, היה מנגן למלך עיראק בשנות ה-40. טסה שר בלהקות נוער, השתתף בתוכנית "קריאת כיוון" בטלוויזיה החינוכית. "בגיל 14 יצא לי תקליט ראשון, 'אוהב את השירים', תקליט מזרחי שמכר 200 אלף עותקים. נחשבתי לילד פלא מזרחי, ששר כמו איזה ילדה בת 12. זה עשה אחרי זה הרבה בעיות, כי התחלף לי הקול ואז הפסקתי לשיר".
הוא בוגר מגמת מוסיקה בעירוני א' (9 יחידות ג'אז) והתנדב לצבא, כי לא רצו לגייס אותו בגלל בעיות רפואיות. מאז השיחרור הוא לא מפסיק לנגן לגדולי האמנים בארץ. הוא הספיק לנגן במאות תקליטים ובהופעות עם אייל גולן, זהבה בן, אביהו מדינה, דפנה ארמוני ו-"4U", לאה שבת, ליאור פרחי, רינת גבאי, גילי ארגוב, אבי ביטר ואחרים. נקודת התפנית היתה כשהצטרף להרכב "נאש דידאן", ובהמשך כשהוציא את הדיסק הנפלא "יותר ברור", לפני כשלוש שנים. מאז החלו לזרום ההצעות לטלוויזיה: "ריח מנטה", "חריף באוזן", "בטברנה". בימים אלה הוא עובד על פרויקט חו"ל: חמישה שירים שכתב, הלחין ושר בצרפתית (אותה למד במיוחד) ושלח לחברות מוסיקה בצרפת. לסיטקום "החיים זה לא הכל" הלחין את המוסיקה וגם שיחק בתפקיד אורח. את שיר הנושא של הדרמה "בוצ'אצ'י", "ולך מה זה עושה", הוא כתב, הלחין ושר.
"הגיטרה זה הדבר הכי חשוב בחיים שלי. אם חס וחלילה יקרה משהו לידיים שלי, אני בן אדם מת. זה די ברור לי. אני לא יודע לעשות שום דבר. כשאני חסר ביטחון ולרגע לא יודע מה להגיד, אני צריך את הגיטרה. כשאני קצת תוהה ובוהה, אני הולך לגיטרה. אני גם חושב שרוב מערכות היחסים שלי התחילו שם. באתי, אמרתי 'שלום, אני דודו', ישבתי בסלון, הוצאתי את הגיטרה ושרתי ומשם, אמרתי, אפשר להתקדם".

- ומה עם קריירה של זמר?

"אני אף פעם לא הולך עם שום דבר עד הסוף. זה כאילו אני תמיד רוצה להיות על יד. כל פעם שזה על יד ומציעים לי כל מיני הצעות מפתות, אני לא רוצה".

- בלי גיטרה אתה בן אדם מת, ובלי אשה?

"אני חי, כנראה. יש לי בעיות במערכות יחסים. עדיין לא עליתי על כל הבעיות, אבל נראה לי איכשהו שכשאני מתאהב במישהי ומרגיש שאני מאבד שליטה, אז איכשהו אני בורח".

מילה טובה מיצפאן

התוכנית נגמרה. יצפאן מתיישב על הפסנתר ומפליט לעבר טסה, בנונשלנטיות המוטרפת שלו: "נגן לי כאילו משהו. הייה לי חבר, הייה לי אח. עכשיו כאילו תסתכל לשם. UNBELIEVABLE. אתם תראו מה אנחנו מנגנים ביחד...".

- למה דווקא טסה הוא הסייד קיק שלך?

"בעיקרון, ממה שאני זוכר הוא הכי ורבלי... אנחנו חברים טובים גם מעבר לעבודה והוא גם מנגן בהופעה שלי".

- הוא חצי עיראקי. למה אתה לא מדבר איתו עיראקית?

"כי הוא טמבל, הוא לא מבין עיראקית. אין לו מושג".

- אז מה היתרונות שלו?

"אני לוקח אותו במזוודה לטיולים ואני לא משלם עליו כרטיס טיסה. לפני שהוא היה נגן וזמר הוא היה נער גומי בתיאטרון בית ספר, עד שהבחינו בצבע שלו. האמת היא שהוא מוכשר מאוד, עם אנרגיות מדהימות. הוא בא מהרוק'נ'רול".

- ולמה סומאלי?

"הוא נראה כמו ילד סומאלי שחי על אורז. הוא אוכל המון. שנינו אוכלים באותה מידה, אבל אצלי זה נשאר ואצלו זה נשלח בפקס לאיזשהו מקום. אני מת על האוכל של אמא שלו".
טסה מתערב: "כן, כן, עכשיו תגיד שזה לא טעים. הוא לא אכל את האוכל של אמא שלי".
יצפאן: "אני מתמודד כל הזמן עם בעיות הריגשה שלו. יש לו חן וקסם כובשים. אני בטוח שעוד נשמע עליו מעבר לתוכנית הזאת. זהו. הוא עוד צעיר מדי בשביל לדבר עליו הרבה".