עוד יצירת מופת לדרך

ההפתעה היתה מושלמת. קול קטן צייץ "יובל לוי" ובעודי מנסה להתאים את מזג הגוף שלי למציאות של המרתף המואר, ראיתי את ורוניק, מקל קטן בידה, מגחכת ברוב קסם ומודיעה למדריכות הפילאטיס המסורות, ש"רק כך אפשר לצעוק יובל לוי", ובאותה נשימה הוסיפה שיצא אוסף חדש של דילן. מהאירוע הזה אפשר להבין כמובן שאני, כמו סלבריטאים רבים, מענה את נפשה בבת דמותה המודרנית של האינקוויזיציה הספרדית, אבל גם שאני מכיר הרבה שנים אישה ושמה ורוניק, ובמפתיע אני פוגש אותה תמיד כשיוצא אוסף חדש של דילן.
ורוניק, האישה והאגדה, היא חלק מאוצר המשפטים שנכנסו לנצח הפרטי שלי כשהגדירה לפני עשור וקצת את הקופסה המהודרת של דילן במילים "המון דילן" - משפט שהכנסתי מיד לביקורת האוהדת שכתבתי בעיתון אחר ובמציאות נטולת תגובות מיידיות (לפעמים אני מתקשה להבין איך אפשר בכלל בלי). אלא ש"המון דילן" היה גם המשפט שהכניס אותי למשפט ההיסטוריה של עיתונאים ותיקים ממני, כאלה שהחליפו מילה או שתיים עם הצימרמן, ומאז מתפקדים כמחזיקי תיק דילן בהסתדרות. השתדלתי במשך השנים להימנע ככל האפשר מכתיבה על דילן. הציטוט של סמואל ל. ג'קסון מספר יחזקאל - And You Will Know My Name Is The Lord When I Lay My Vengeance Upon You - הילך עלי אימים, כי מי רוצה להתעסק עם אוהד דילן זועם (ומי רוצה להתעסק עם אוהד כל מוזיקה זועם בכלל)?

דמות האל הנגישה ביותר בעולם הרוק

הבעיה היא שהשנים עוברות והזקנים מפשלים, ורק דילן, אחרי קריירה של ארבעים שנה, ממשיך לעשות מוזיקה טובה. הוא ממשיך לנהל התכתבות ערה וחיונית עם המעריצים באופנים שונים: מהופעות ועד השתתפות בסרטים וסדרות טלוויזיה. לפחות בעשור האחרון, הוא על תקן דמות האל הנגישה ביותר בעולם הרוק. לדילן היו הרבה שנים גרועות, אבל מחצית שנות התשעים והחצייה הלא ממש משמעותית של גיל שישים רק עושים לו טוב, וחסד למעריציו. אני מנסה לדלות שם אחד של מוזיקאי, סופר, שחקן, שחקנית, צייר, שיכולים, אחרי ארבעים שנה, לעורר ציפיה ליצירה חדשה שלהם כמו שעושה דילן, וזה לא קל. בשלב מתקדם כל כך בקריירה הוא עדיין מעורר סקרנות. נכתבים עליו מאמרים וביקורות וספרים, והמרתף שלו משחרר לעולם בכל פעם עוד הפתעות מהעבר, ועוד פן באישיות המורכבת של מי ששינה את פני הרוק.
הפעם זה עוד אוסף כפול של בוטלגים, "Bootleg Series, Vol. 5: Bob Dylan Live 1975", שמכסים את תקופת ההופעות שלו בשנת 1975, בה הוציא את “Blood On The Tracks" המהולל ושנה לפני "Desire" המצליח, שכלל להיטי דילן מוכרים במיוחד כמו "הוריקן", "שרה " ו"עוד כוס קפה (לדרך)". בשנה זו ערך דילן מסע הופעות עם חברים כמו רוג'ר מגווין (מהבירדס), טי בון ברנט, מיק רונסון, ג'ון באאז, ג'וני מיטשל ואלן גינזבורג. מסע לאורך החוף המזרחי-צפוני של ארה"ב וחלקים מקנדה, שהתנהל כמו מסע של להקה נודדת עם שיירת אוטובוסים שעברה כך מעיר לעיר. חלק גדול מהאוסף הזה כולל שירים שהופיעו רק בשנת 76' באלבום “Desire", וכמנהגו של דילן, הם בביצועים שונים לחלוטין מההקלטות הרשמיות. דילן, שיודע גם לפשל לפעמים בהופעות (ראה ההופעה האיומה בפארק הירקון לפני כעשור וחצי), נותן כאן הופעה מרשימה לא פחות מהבוטלג הקודם, שהפך חוקי וכונה "הופעה באלברט הול", והוקלט למעשה במנצ'סטר. היתה זו אותה הופעה בה עבר דילן מפולק אקוסטי לרוק מחושמל, וזכה לקריאה המפורסמת "ג'ודס" (איש קריות) ממעריץ שניסה למחות על המעבר.

אהבה, גניבה, פירוק והרכבה

דילן עושה בהופעה הזו את מה שהוא כל כך אוהב לעשות: לפרק את השירים שלו לגורמים ולהרכיב אותם להנאתו בצורה שונה מזו בה התפרסמו. אני רוצה להתעכב על האמנות המופלאה הזו, כי היא חשובה להבנת היצירה של דילן ולהבנת יצירת רוק בכלל. למעשה, זו ההגדרה האולטימטיבית של רוקנרול - החופש היצירתי המוחלט והריבונות על היצירה שלך (בעיקר אם אתה דילן ). בניגוד לקולנוע - בו גם טובי הבמאים נידונים למספריים המקצצים של המפיק, העורך והאולפנים - ובניגוד למוזיקה קלאסית (שבה לא משנים את התווים ויכולים לכל היותר להעניק פרשנות אחרת - יש שיאמרו שמבחינה מוזיקלית זה קשה, מורכב ויצירתי לא פחות), ברוק ,כמו גם בג'אז, ההופעה החיה מאפשרת להעניק את הפרשנות המיידית בזמן נתון ובמצב רוח נתון לכל קטע. למרות זאת, רוב המבצעים נותרים נאמנים למקור, וכשהם משנים, אם בכלל, זה בגדר יוצא הדופן. דילן, שכבר התבטא לא אחת בזכות הסובריניות המוחלטת של מוזיקאי על יצירתו, יודע שאלו חיים לא קלים. הקהל, לרוב, מצפה לשיר, ללהיט שהוא אוהב, וכשדילן ביצע בשנת 1978 את "נוקש על שערי גן העדן" במקצב רגאיי (הופעה חיה בבודקאן יפן), התקוממו חלק מהמבקרים וזכו לתשובה: "זה שלי ואני אעשה בזה מה שאני רוצה".
בפריבילגיה הזו עושה דילן שימוש שכאילו נועד להציב אתגר בפני המבצעים הרבים של שיריו. בניגוד לספרינגסטין, שהביצועים לשיריו לעיתים מעניינים יותר מהמקור (בלי להעליב), דילן זכה למספר ביצועים מופתיים, שלא זוהו בכלל כיצירות שלו, ודי אם נזכיר את הנדריקס ("לאורך מגדל השמירה"), ג'ולי דריסקול (שאת הביצוע הפסיכדלי שלה ל "גלגלים גדולים של אש", אפשר לשמוע כשיר הפתיחה של "פשוט נהדרת" המשודרת מחדש), וכמובן "הבירדז" עם "מיסטר טמבורין מאן". כמעט כל שיר עובר בהופעות דרך הפילטרים הייחודיים של דילן ושלל הכוכבים שמלווים אותו. חלקם, לאורך חלק ניכר מהקריירה, רק מוסיפים לעניין.

גדול יותר ממיסטר טמבורין מאן

מרתק בהקשר הזה לקרוא מאמר של המבקר הוותיק אנדי גיל (בגיליון "מוג'ו" האחרון שהוקדש לרוק וסמים), שבדק את הקשר של דילן לתרבות הנרקוטית. דילן, וזה לא סוד, היה מי שהכיר לביטלס את עולם הסמים, והוא עצמו צרך אותם בקביעות במהלך שנות השישים, ובעיקר בשנים היותר יצירתיות שלו, 65'-69'. יצירות רבות של דילן כוללות שירי הלל לשימוש בסמים, וחברים קרובים שלו מעידים כי באותה תקופה יצר בקלילות רבה את שרשרת הלהיטים הגדולים ביותר שלו. למעשה, כך לפי המאמר, דילן, שלא היה יוצא דופן בשימוש בסמים באותה תקופה, חייב חלק ניכר מיצירתו לסמים, בעיקר קלים, ולעיתים גם ל-LSD. אבל, וזו השורה התחתונה, הסמים היוו רק פרק אחד בקריירה המפוארת. דילן היה ועודנו גדול גם ללא הסמים.
אני חושב שזו יומרה גדולה לנסות ולסכם את דילן, מה גם שהוא עדיין לא סיכם את עצמו. ההוכחה נמצאת בשירים, והאוסף הזה, לכאורה רק פרק אחד בדרך ארוכה ומרתקת, הוא לא פחות ממופתי עבור כל מי שרוק מדבר אליו ורוצה לדעת איפה ואיך הכל התחיל, ונמשך.