המהפכה תתחיל בכבלים

חבר טוב הציע לפני כמה זמן להטיל מס על מרואיינים קבועים בתוכניות רדיו וטלוויזיה, רעיון לא רע בהתחשב בהצפה הכמעט בלתי נסבלת של מלל אינסופי על האוזן היגעה שלנו. באותה נשימה תהינו מתי ייעלמו השדרנים המסורתיים ויפנו את מקומם לרשתות הנישה - אלו שמשדרות מוזיקה נטו מתוך פלייליסט סביר ולא מעיק. כיום אין הרבה תחנות בארץ, למעט אולי רדיו 106 FM, שנקרא גם "קול הקמפוס", שמשדרות מוזיקה נטו. למעשה, למעט מספר זניח של רשתות רדיו אינטרנט, בעיקר בערוצים מטעם עצמם, אין בארץ רדיו אינטרנטי, שנגוז לאחר הבום הגדול שסחף אותנו לפני מספר שנים והותיר מאזיני רשתות כמו נטקינג ומומה ז"ל מיותמים.
כיום, תחנת הרדיו היחידה שיכולה להתחרות בתחנות שמקורן בחו"ל היא רדיו "וואלה". ויסלחו לי כל אלו שיציפו אותנו בכתובות של אנשים טובים עם רצונות טובים לא פחות, שמעשירים את הרשת במגוון אבל לא סוחפים את הגולשים בהיקף ארצי נרחב. מה שנשאר, וזה לא מעט, הן הרשתות המשדרות בחסות הכבלים והלוויין: הרדיו של YES ושל "תבל", "ערוצי זהב" ו"מתב" הוא כיום האופציה הנוחה ביותר למי שמחפש מוזיקה נטו. ללא ברבורים, ללא התחכמויות, ללא אינפורמציה עודפת, ועם כל סוג וסגנון אפשרי: רגאיי, דאב, לטיני, אלטרנטיבי, אלטרנטיבי ישראלי, רוק כבד קלאסי, איטלקי, צרפתי, טורקי, רוסי, מזרחי - רק תבקשו והנה זה בקצה השלט.

מלחמת הכיכרות במכוניות

אנחנו מתעסקים הרבה במדור הזה בשבירה של מוסכמות בכל הקשור לתקשורת המונים ובעיקר במוזיקה, אבל מתברר ששבירת השמרנות כרוכה כמעט תמיד בצעדים דרסטיים מדי עבור התעשייה. הסיפור שפורסם השבוע בעיתון "הארץ" על שביתת הרדיו של נהגי המוניות בפינלנד, מחשש שיחייבו אותם בתשלום תמלוגים ליוצרים שאותם הם משדרים, היא בעיה עולמית ללא פתרון. קל לנו, ואכן עשינו זאת לא אחת, להצהיר שהמוזיקה חופשית והיא ראויה לצריכה חופשית. אבל התעשייה מגוננת על הנכסים התרבותיים שלה בכל תוקף, ולא תמיד היא האויב הגדול, כפי שאני נהנה להטיח בה בכל הזדמנות.
תעשיית המוזיקה כיום דומה בעיניי לנהגי הכרכרות שנלחמו קודם ברכבות ואחר כך במכוניות - מאבק שהסתיים, כידוע, בניצחון הדלק על גללי הסוסים. אחרי הכל, הזכות של יוצר להנות מפרי עמלו בצורת תגמול כספי היא עדיין השיטה היחידה שמזינה את גלגלי תעשיית המוזיקה. היא גם זו שמאפשרת לה את השקעות הענק שדוחפות את התעשייה, ועמה את המוזיקה, קדימה. מובן שבחו"ל, שם האפשרויות לרווחים ממוזיקה הן כמעט בלתי מוגבלות, העניין פחות דרמטי וקיצוני ממצבנו. אבל בואו נבהיר את המצב בארץ לאמיתו: אתניקס, למשל, מתלוננים שבשל זיופי דיסקים הם לא מצליחים להתרומם מעבר לכמות מסוימת של עותקים, אבל בנשימה אחת הם גם מודים (כפי שכבר כתבתי לא אחת) שבארץ המוזיקאים לא מתפרנסים ממכירת דיסקים; אלו משמשים, לכל היותר, לקידום הופעות ומאפשרים פעילות מסחרית רווחית כמו פרסומות והופעות בטלוויזיה. ההשקעות הגדולות ביותר שנעשו השנה בארץ בהפקות של מוזיקאים מובילים כמעט ולא הוכיחו את עצמן. מצבן של חברות התקליטים, שנאלצות להשקיע באמן המרכזי שלהן, מזכיר את התמוטטות האולפנים הגדולים בהוליווד אחרי השקעות ענק בסרטים שכשלו (כמו "שערי הרקיע" של מייקל צ'מינו, למשל, בתחילת שנות השמונים). המצב בהחלט נראה אבוד ומייאש. אחרי הכל, אם אנשים לא רוצים לרכוש יותר תקליטים, איך ימשיכו המוזיקאים לקדם את פועלם ואיך ימשיכו חברות התקליטים לשרוד?

לייבלים קטנים, רדיו בכבלים

ראשית, האמנים; יש דרך יעילה ביותר לקידום המוזיקה בארץ שלא במסגרות הממוסדות - כלומר, לייבלים קטנים. החברות הקטנות מתרכזות אמנם בעיקר במוזיקה אלטרנטיבית שאינה דורשת השקעה גדולה מחד, ומאידך גם לא מניבה תוצאות מרשימות. דיברתי השבוע עם מוטי שהרבני מהלייבל הפרטי "פוך", ועם אבישי מתיה, מבקר המוזיקה הישראלית של "העיר", ושניהם מסכימים שדווקא היום - עם ההתפתחויות הטכנולוגיות והאפשרויות שמציע האולפן הביתי, הישועה תצמח מאימוץ אמנים לא מוכרים, אבל עם אפיל מיינסטרימי, שיסתפקו בחסות הלייבל הפרטי הקטן וממנו יוכלו להמשיך הלאה. אחרי הכל - זה הצליח מאוד באירופה וארה"ב. רוצים דוגמאות? הנה: קיילי מינוג (כן, כן), ביורק ואפילו אואזיס לא התחילו בלייבל גדול, אבל זכו בכל זאת להצלחה. רק לאחרונה זכה ההרכב האמריקני המצליח "פישר ספונר" לחסות חברת ביניים כמו "מינסטרי אוף סאונד" לאחר שהקליטו בלייבל קטן ונועז. חברה גדולה ומכובדת כמו "וירג'ין" ביססה את כל ההיסטוריה שלה על הצלחה מסחרית, עם אפיונים של חברה קטנה, למרות שצמחה והפכה לאימפריה.
הבעיה היחידה שצריכים לפתור היא איך לגרום למתווכים הממוסדים, כלומר תחנות הרדיו, להתייחס לחומר שאינו מגיע מחברות התקליטים הגדולות. כאן אנו מגיעים לאפשרות הכמעט יחידה שיש לסוג כזה של מוזיקאים להישמע, ואלו הן תחנות הכבלים והלוויין ותחנות האינטרנט. זה לא סוד שלייבל קטן מגיע לכל היותר לתוכניות הנישה המעטות ברשתות הרדיו, ועדיין לא מספיק נפוץ בשידורים האלטרנטיביים. אם זה ישתנה, תהיה אפשרות אמיתית לבחירה חופשית במוזיקה שלא מגובה בשלל יחצנים ובעלי כוח שיווקי חזק, או ליתר דיוק: פחות נתונה להשפעתם.
לגבי חברות התקליטים: ובכן, בשל בעיית האינטרנט והפיראטיות והירידה במכירות הדיסקים, הן ייאלצו לינוק את הכסף שלהן גם מגורמים אחרים, ואולי להפוך לחברות מוזיקה מסוג שונה - כאלו המאגדת פעילויות של ייעוץ, יחסי ציבור, שיווק והפצה (פחות או יותר מה שהן עושות היום), אבל מתפרנסות גם מרווחי הוצאה לאור, השתתפות בתמלוגים ואולי אפילו מהופעות חיות (למרות הבעייתיות הגדולה שיש באיחוד הפעילויות הללו, שלעתים נוגדות אחת את השניה). הן לבטח יצטמצמו בגודלן, חלקן יכחדו, אבל החזקים והחכמים יותר ישרדו. זה המשחק החדש ומי שלא רוצה לשחק בו מפסיד את כל הקופה.

החרם המיותר על אבישי מתיה

אם כבר הזכרתי את אבישי מתיה, אני רוצה לספר שהאיש שיודע להקים על עצמו חברות תקליטים, מוזיקאים וקוראים חדשות לבקרים סובל כרגע מחרם של חברת אן.אם.סי. חרם של חברת תקליטים על מבקר אינו דבר חדש. אני סבלתי מזה שנים - וגם היום, להזכירכם, אני עדיין מוחרם ללא סיבה מיוחדת על ידי חברת MCI. אצל מתיה העניין מורכב יותר, ואין לי עניין להיות שופט מי בדיוק צודק בסכסוך. אני מוקיר את העבודה של מתיה, הוא אמנם יודע להרגיז ולא בוחל בחשיפת הקרביים שלו בכל הזדמנות, אבל כמה מבקרים מוכנים כבר לסכן את האנונימיות שלהם ואת מטה לחמם בניסיון לקדם נושא או רעיון שהם מאמינים בו? ובכלל, מהו קו הגבול? מתי נשק החרם יכול להיות מופעל?
גם בקרב מבקרי קולנוע קיים מצב בו רשתות הפצה מחרימות מבקרים מסוימים מפני שלא מרוצים מאופי כתיבתם. הנשק הזה הוא קל מאוד להפעלה, ולמרות שבמצב הקשה היום זה לא ממש מסחרי לוותר על עוד דרך לחשוף את המוצר שלך, כנראה שחברות התקליטים וחלק מחברות ההפצה עדיין סבורות שדרך ההחרמה יעלה בידן לאלץ מבקרים לכתוב כפי שהיו מעדיפות. זוהי גישה פסולה מעיקרה. שוב, אני לא רוצה להיכנס לגורמי הסכסוך. יכול להיות שחברת התקליטים חשה פגועה, ואפילו בצדק, אבל השורה התחתונה היא שזה לא מכשיר את נשק ההחרמה, ומכאן, ממעמקי הכורסה, אני מושיט, גם בשם מתיה, יד לשלום. תפסיקו עם השטויות, ותנו לנו לעשות את העבודה שלנו, גם למענכם. ואם לא? לא נורא, המהפכה תתחיל בלעדיכם.