מחכים לגודאר

"אני עושה סרטים. לא מעניין אותי מאיפה מגיעים התפוזים שאני אוכל", עונה במאי הסרטים המפורסם ז'אן לוק גודאר למראיין (שאול אדר, "7 ימים", 13.12), התוהה עליו: כמי שמתעב את ישראל, תוקף אותה בלי הרף, ומשווה אותה למשטר הנאצי – איך זה שהוא עובד עם גופים ישראלים ואינו מחרים אותה? וגודאר עצמו מביע את הפתעתו על כך שמקרינים פה את סרטיו. ובעיקר מתקשה הוא להבין איך זה שערוץ טלוויזיה ישראלי מקדיש לו חודש שלם.
אתה מופתע, מר גודאר? אתה מתקשה להבין? אתה לא יכול לתאר לעצמך, שלאחר שהפקת סרט, עוד ב-77', שבו נראים, כמה וכמה פעמים, דיוקניהם של גולדה מאיר ומשה דיין לצד דיוקנו של היטלר, ללמד שאין הבדל ביניהם; ולאחר שאתה מצהיר כי הנאצים היו "ברברים מפלצתיים", אבל עכשיו היהודים, קורבנותיהם, הם "מפלצתיים" כמותם – אינך מבין, אם כן, איך זה שהטלוויזיה הישראלית מכבדת אותך בהקרנת כל סרטיך ומזמינה אותך להיות אורח כבוד בפתיחת המאורע החגיגי?
אתה בחברה טובה, מר גודאר. בעשרים-שלושים השנים האחרונות היו רבים כמוך, שגידפו את ישראל והשמיצו אותה מעל כל בימה בעולם – ובבואם הנה, התקבלו בכבוד גדול, בתשואות, ולכמה מהם אף הוענקו פרסים של הוקרה. הסיבה לכך היא – וכדאי שתדע זאת בבואך אלינו – שצמח פה מין זן אנושי נדיר, שהביולוגים והאנתרופולוגים לא אבחנו עדיין את הרכב הגנים שלו, ואת תכונתו העיקרית אפשר להגדיר במשפט עברי יפה בנוסח ההגדה של פסח: "וכאשר יבזו אותו – כן ייהנה וכן יחפוץ!". במילים אחרות: מין זן של יהודים-ישראלים (רובם אנשים משכילים, אקדמאים, אמנים), שככל שאתה מצליף בהם יותר – הם מתענגים יותר, מחבקים אותך ומנשקים את כפות רגליך. האנשים המופלאים הנ"ל נלחמים פה בחירוף נפש על כך ששירים המקללים את ישראל, סרטים המתעבים את ישראל, נאומי שטנה של אויבי ישראל וכיו"ב – יקבלו כאן חסות ממלכתית ויזכו לתפוצה בכלי התקשורת הפומביים. אינך צריך להתפלא, אם כן, כאשר תשמע על תופעה נדירה שלא שמעת כדוגמתה בעולם: שפרופסורים ישראלים מכובדים צירפו את קולם ואת שמותיהם לעצומה של אקדמאים מארצות המערב – צרפת, אנגליה, ארה"ב ועוד – הקוראת להחרים את האקדמיה, במדינה דמוקרטית כישראל, ולמנוע ממנה כל תמיכה וסיוע. האם זה חרקירי? אתה שואל. לא, זה אחד הגילויים של האנומליה הביולוגית הנ"ל.
תשמע סיפור, מר גודאר. לפני כמה חודשים התקיימה בקאסל שבגרמניה התערוכה הבינלאומית של יצירות האמנות העדכניות, "דוקומנטרה". לאמני ישראל לא ניתנה דריסת רגל בתערוכה זו, כי הם – כפי שהסבירו המארגנים – שייכים למדינה משעבדת ומדכאת. לעומת זאת, ובניגוד לכללים של "דוקומנטרה", שאין בה ביתנים לאומיים – הוקצתה קומה שלמה לפלסטינים, שכל מוצגיה היו תעמולה אנטי-ישראלית: בכרזות, בתצלומים, בציורים ובסרטים. פה, בישראל, חיים ציירים ופסלים רבים, מהם בעלי שם בעולם, הרגילים להשמיע מחאות, השכם והערב, בעל פה ובכתב, נגד כל עוול שישראל עושה. אתה חושב שהם מחו גם נגד העוול שעשתה "דוקומנטרה" לאמנות הישראלית, ולהם עצמם? אפילו ציוץ של מחאה לא השמיעו. מילאו פיהם מים.
לאור כל הנאמר לעיל, מר גודאר, אל תתפלא אם תתבשר בביקורך הקרוב אצלנו שהוחלט להעניק לך את פרס ירושלים.