ג'ניפר לא-פז

השאלה המרכזית שמעוררת הצפיה ב"יפה במנהטן" היא למה? למה לקבוצת אנשי קולנוע מוכשרים במידה זו או אחרת כמו הבמאי ויין ואנג ("עישון"), המגה-כוכבת ג'ניפר לופז והשחקנים סטנלי טוצ'י, בוב הוסקינס ורייף פיינס לאחד כוחות רק על מנת ליצור קומדיה רומנטית נוסחתית, חסרת ברק ובעיקר משעממת ביותר? התשובה, מן הסתם, נמצאת אי שם במרומים או לפחות במיליונים שגרף הסרט בקופות בארה"ב. כך או אחרת, אין דרך שלא להמליץ לקהל המקומי לקחת מרחק ביטחון מ"יפה במנהטן" או לפחות לקחת כרית.

ג'יי לו? חדרנית?

אם קיים אי שם בהוליווד תנ"ך לכתיבת קומדיה רומנטית, יוצרי "יפה במנהטן" הסתפקו בקריאת ראשי הפרקים. על פניו הכל נמצא שם: הגיבורה מריסה ונטורה (ג'ניפר לופז), חדרנית מוכשרת ונאת מראה, פוגשת באקראי בכריסטופר מרשאל (רלף פיינס), מועמד לסנאט צעיר ונאה מראה אף הוא. המפגש בין השניים נוצר כמובן בחטא קדמון של ונטורה, המציגה את עצמה כאשת חברה אמידה. למרות מצגת השווא או אולי בגללה, מעורר האיחוד אצל השניים זיק של אהבה בוערת וממנו הם נעים קדימה דרך משחק הזהויות, האהבה המתגברת, גילוי האמת והצגת הדילמה המתבקשת: האם בסיום המסע הקולנועי יתגברו השניים (או לא, תנחשו לבד) על הבדלי המעמדות ביניהם וירכבו לעבר השקיעה. כל זאת בליווי שלל דמויות משנה קומיות, בהן חבריה למקצוע של ונטורה, בנה החמדמד ועוזרו הבלתי נלאה של מרשאל (סטנלי טוצ'י).
למרות ביצוע מושלם של כללי הנוסחה הרומנטית - גבר פוגש גברת–אהבה-פרידה ופיתרון - התוצאה רחוקה מלספק לצופה מנה קולנועית צפויה ומענגת. החריקה הראשונה נרשמה כבר בתהליך הליהוק. למרות חיבה אישית לחיטוביה של התופעה ג'ניפר לופז, התאמתה לתפקיד הגיבורה הרומנטית והעדינה מוטלת בספק וכנראה שלא בכדי, מיטב תפקידה הקולנועיים ("רכבת הכסף", "רומן לא חוקי") כללו מידה לא מבוטלת של אגרסיביות. גם בן זוגה הקולנועי רייף פיינס יכול להחשד ביכולות משחק סבירות בעיני חובביו, אבל ניתן לקבוע, בעדינות, שקומיקאי הוא לא.
על כל אלה ניתן היה לפצות בעזרת טקסט שנון, צילום מעורר השראה או לפחות משחק משעשע בתבניתו העלילתית של הז'אנר. "יפה במנהטן" נמנע במופגן מכל אלה וביד בוטחת מפגיש את הצופה עם גיבורה ראשית לא אמינה, שאחרי אינסוף קליפים מעוצבים קצת קשה לקבלה כחדרנית לבושת מדים אפורים (שבמקרה גם רוקדת כמו קלאברית), היעדר מוחלט של קסם קולנועי, בדיחות לא ממש מוצלחות - כולל זו המתבקשת על עכוזה האטרקטיבי של לופז - ושלל משפטי קלישאה דוגמת "רק רציתי להרגיש פעם כמו מישהי שבחור כמוך רוצה".

ניקסון, מכולם

למרות הכל, אי אפשר בלי כמה מילים טובות. ברשימת הדברים שתהנו לראות בסרט נמנים כמה צילומים מרשימים של הנוף המנהטני וגם הופעתם המשעשעת בתפקידי משנה של בוב הוסיקנס, נטשה ריצ'רדסון וסטנלי טוצ'י, שאם היה קצת צדק בעולם כבר מזמן היה עוקף את פיינס בסולם הכוכבות ההוליוודי.
למרות סכנת הפוזה האינטלקטואלית המתיימרת, שווה לציין כי לצד היות "יפה במנהטן" סוג של תאונה קולנועית מצערת, הוא משמש גם כתשדיר תעמולה קיצוני לקפיטליזם שמרני ולבנבן, החל בהצגת הדמויות הסטריאוטיפית של גיבורה עניה ופורטוריקנית מול גיבור לבן עשיר, דרך העברת המסר החד משמעי של "בשביל להצליח צריך רק לעבוד קשה" וכלה בבנה הקולנועי של לופז, שבוחר להעריץ, מכל האנשים בעולם, את הנשיא חובב האזנות הסתר ריצ'רד ניקסון ובכך מעניק ל"יפה במנהטן" מעמד קבע של מכרה זהב לכל ניאו-מרקסיסט מתחיל.
ולסיכום, המלצת צפייה אחרונה: במידה והכל בשרשרת המזון הקולנועית ישאר במקומו, תוך שנה-שנתיים יגיע "יפה במנהטן" לאחד מערוצי הסרטים. אם תמונתה של לופז בשמלה צמודה עושה לכם נעים בגוף וממש-ממש אין מה לכם מה לעשות, אולי שווה לכם להקדיש 103 דקות. בכל מקרה אחר, עשו לעצמכם טובה ודלגו הלאה.