מבצע לוגיסטי בהרי אילת

הוואו הראשון ומשחק סולמות וחבלים

אחרי ארוחת בוקר קצרה בפארק גולדה היפהפה, סמוך למשאבי שדה, נסענו למצפה רמון, חצינו את מכתש רמון והמשכנו לכיוון צומת ציחור. בין הק"מ ה-49 ל-50 חוצה נחל פארן את הכביש. שם פונים מערבה לדרך עפר, המסומנת בסימון שבילים אדום ומובילה למסלול הארוך. אנחנו, עצלנים שכמונו, המשכנו לנסוע עוד כ-2.5 ק"מ, היישר לקטע הקניוני בלבד של המסלול, שבו מרוכזת עיקר האטרקציה. את המסלול הקצר הזה צועדים הלוך-חזור.

צעדנו בתוך ערוץ צר-צר שמתפתל בין הסלעים הלבנים (מי שעוד לא פצח בדיאטת חורף - הנה עוד סיבה לעשות את זה) ונכנסנו לתצוגה חיה של המשחק הנצחי סולמות וחבלים. הילדים חגגו בטיפוס על סולמות גבוהים, שנשענים על הסלעים, וגלישה (בעזרת מבוגר, כמובן) על החבלים. כל תחנת טיפוס יש לאייש במבוגר שיקלוט את הילדים.

מי שלא ראה שמחת ילד בן שלוש מטפס, עם הלשון בחוץ והגאווה בעיניים, על סולם בתוך קניון אמיתי, עם סלעים מסביב ושמיים ממעל, לא ראה שמחה מימיו. למעלה חיכה לכולם צ'ופר אמיתי: סיפור של אלון המדריך.

קראו לה אניגמה. היא היתה יפה, מסתורית ומפחידה כאחד. היתה בה מידה רבה של סקרנות ואומץ לב. היא היתה מופיעה ונעלמת ללא הסבר הגיוני.

אלה שהוקסמו ממנה הלכו אחריה והיו יכולים לבזבז לילות כימים בחיפוש אחר עקבותיה. אלה שלא ציפו לה, אותם היתה מפתיעה בביקורים ומפגשים בלתי צפויים במקומות מוזרים ובשעות בלתי מובנות. מכאן שמה: אניגמה - חידה, תעלומה.

אלה שהוקסמו ממנה, שליבם נכבש, לא חסכו מלים בשבח יופיה. העובדה שהיתה מוכנה למפגש פנים אל פנים עם גברים בודדים, רחוק ממקום יישוב, במסתרי המדבר, בלי לחשוש מהם, הדאיגה את מעריציה. הם ביקשו לגרום לכך שתירתע מקירבה יתרה לעוברי אורח אלמונים, שלעולם אינך יכול לדעת את כוונותיהם ותגובותיהם. הם חששו שמא לא תובן אניגמה כהלכה והנתקלים בה יעשו מעשים שסופם מר.

אניגמה היתה נמרה שנורתה על ידי חיילי צה"ל.

הוואו השני, נוף הנחשף במלוא הדרו

בשעת בוקר מוקדמת יצאנו מאילת והצפנו עד השלט שמפנה לעמודי עמרם וקניון שחורת, אחד ממסלולי ההליכה היפים בארץ. המסלול לקניון שחורת מסומן בסימון בשבילים ירוק.

מיקי, ביולוג ימי וגיאולוג, הסביר לילדים (ולמבוגרים) על המאגמה שעולה מכדור הארץ - לאט לאט או בהתפרצות פתאומית - והופכת לסלעים, ועל המים שחופרים בסלעי המשקע וסלעי הגיר ויוצרים סלעים חדשים. הילדים הפנימו את המסר והתחרו במציאת המאובנים (קיפוד ים, למשל) שפזורים לאורך המסלול.

המאובנים, לידיעתכם, הם ערך טבע מוגן ואסור להוציא אותם מהשטח.

למעלה, באוכף המחבר בין קניון שחורת לרכס הרי אמיר ועמודי עמרם, נחשף הנוף במלוא הדרו וסוחט מאיתנו קריאות התפעלות על סף ההיסטריה. ממול נחשפים רכסים צבעוניים בשילובים מפתיעים של גווני ורוד, אדום, שחור וירוק, ושני היעלים, שמשקיפים אלינו מלמעלה, מפצירים בנו בדממה לכבד את המקום בשתיקה הראויה לו.

אלון מצידו כופה עלינו שתי דקות דומיה, שבמהלכן אנחנו שובתים אפילו ממלאכת קילוף הקלמנטינות, ובסיומן הוא מקריא לנו את הקטע 'צלילי מדבר' (מתוך הספר 'רוח סיני' של דני רבינוביץ), על הצעקה האנושית המתבקשת מול צלילי הדממה. בהתחשב בעובדה המצערת שאינכם מוקפים ברגע זה בנוף מדברי קדום, התפאורה הראויה לקטע היפהפה הזה, אצטט רק את סופו:

לבסוף דועכים מיתרי הקול, כמו הדמעות האחרונות הנבלעות בקוצר הנשימה בסוף הבכי. תרומתך לעולם הצלילים של ההר הולכת ונאספת אל עמיה. כשתרד ותלך לדרכך ייטשטשו גם עקבותיך בעפר החרסיתי הדקיק. הרוח תישא את ריחך הזר עד ישכחוך היעלים והזאב אשר החרדת.

הוואו השלישי, גאוות הפארק עמודי שלמה

פארק תמנע, כ-25 ק"מ מצפון לאילת, משתרע על-פני כ-60 קמ"ר ופותח בפני המבקרים בו - כמאמר הפרוספקט שלו, שכל מילה בו אמת - "חלון גיאולוגי" יוצא דופן, בו נחשפות תצורות סלע מרהיבות עין, נופים קסומים, סיפורים מרתקים ושרידי עבר מרשימים מהתקופה בה כרו שם נחושת.

בחצי השנה האחרונה נפתחו בפארק מסלולים חדשים בדרגות קושי שונות, לבחירתכם, שמוליכים לפינות שלא ניתן היה להגיע אליהן בעבר. הכניסה לפארק בתשלום (34 שקל למבוגר, 28 לילד). כריית הנחושת בתמנע החלה לפני יותר מ-6,000 שנה, ושם נמצא המכרה הקדום ביותר בעולם. בכניסה לאתר מיצג מולטימדיה ('מכרות הזמן') מומלץ ביותר, שגם מרתק את הילדים וגם ממחיש, בעזרת במה מסתובבת, מסכים ב-360 מעלות והסברים של פרופ' בנו רוטנברג, שעמד בראש משלחת הערבה שחשפה את אתרי הפארק - את הרקע ההיסטורי והתרבותי של האנשים שאיישו את תמנע לפני אלפי שנים: משלחות מצריות, כורים מדייניים ועוד.

חמושים במידע בחרנו את אחד המסלולים החדשים והיפים של הפארק - הקשתות והמכרות העתיקים.

המסלול הסולידי, בצל הקשתות הטבעיות, תוצר של בלייה באבן החול הלבנה, מוליך לפירי כרייה, שהזוחלים בהם מגלים פסלים של כורים קדומים, סימני חציבה וצבע עורקי הנחושת על הסלעים.

ואי אפשר בלי עמודי שלמה הענקיים והמרהיבים, גאוות הפארק, הפעם תוצר של בלייה באבן החול האדומה. מדרגות אבן מוליכות אל תחריט סלע מצרי, בו מתואר רעמסס השלישי מעניק מנחה לח'תחור, אלת המכרות. ממרפסת התצפית יורדות המדרגות אל המקדש המרכזי בתמנע לאלה ח'תחור, ושם סיפר לנו מיקי, סטנדאפיסט עולה, את הסיפור על האלה והחורים הרבים המכסים את העמודים:

הכורים המצריים היו קמים כל יום בארבע בבוקר, מתפללים לאלה ח'תחור ויוצאים לעבודה הקשה.

לכורה אחד, עצלן, נמאס מהעבודה המפרכת. הוא זמם על העיניים של האלה, שהיו עשויות מאבנים יקרות מאוד.

בוקר אחד, כשכולם יצאו לעבודה, אמר הכורה העצלן שכואבת לו הבטן ונשאר במיטה. אחרי שכולם הלכו, הוא התקרב לאלה, הושיט את היד, חטף לה את אחת העיניים, ברח לקצה המקדש, ספר 20 צעדים, חפר חור בסלע והחביא שם את האבן היקרה. וכל הזמן הזה האלה ח'תחור מסתכלת עליו בעינה האחת.

כשחזרו כל הכורים וגילו את העין החסרה התחוללה מהומה גדולה במחנה. העצלן חיכה כמה ימים, עד ששככה המהומה, והתחזה שוב לחולה, כדי להישאר במחנה ולחפש את העין שהחביא. ואז האלה ח'תחור, שהשקיפה עליו בעינה האחת, הביאה רוח גדולה שכיסתה את כל הסלעים בחורים קטנים.

ואומרים שעד היום רואים כאן לפעמים מישהו מתרוצץ כסהרורי בין הסלעים. אם תראו אותו, תדעו שזה הכורה המצרי העצלן, שממשיך לחפש את החור בו החביא את עינה של האלה ח'תחור.

את שלושת הימים המופלאים שלנו קינחנו ברביצה מול מגשי לבנה, חומוס ולאפות חמות באוהל בפארק תמנע. הילדים נשלחו לייצר בקבוקי חול צבעוניים, כדי שהגננת תדע איזה הורים משקיעים אנחנו.

בדרך הארוכה צפונה חיכו לנו כבישים מפוקקים, זרועים בקניונים של העידן החדש. שלום מדבר, חזרנו הביתה.