בשר מבשרנו

קנייתים, פיליפינים, רומנים, אולי סינים, חללי מלחמה לא שלהם. הם מלווי הזקנים שלנו, בוני הארץ ומנקי הבתים, נגרים ורצפים ופועלי תעשייה, שבערב, בתום יום עבודה מפרך, גרים ומסתובבים במה שנקרא לפני שנים רבות, כשנבנה המקום על ידי בוני הארץ הציונים: נווה שאנן.
כאן הם ישנים בחדרונים זעירים של 300 דולר לחודש, מצטופפים ארבעה-ארבעה בכוכים מופקעי שכר דירה. כאן הם צופים בתחנות טלוויזיה רומניות וסיניות בבתי קפה עלובים. כאן הם מתפללים לאל הטוב במרתף הכנסייה החבויה שלהם, מדברים בטלפון כרטיסים עם משפחתם אי-שם, כאן גני הילדים החשאיים שלהם. כאן הם מציצים באימה ומסתתרים בעת פשיטתה של משטרת ההגירה החדשה.
ביום-יום הם נאבקים בקרב הפרנסה הקשה, ומלחמתם היא בקבלנים נצלנים שאינם משלמים את שכרם, בחברות כוח אדם שמתחמקות מלמלא הבטחות, בפקחים ובמשטרה. במלחמה הזאת הם מובסים לא אחת, מתרוששים, לפעמים נשדדים, נעצרים באלימות, מוכים, מגורשים ללא שכרם. כשמתמזל מזלם הם שולחים את רוב שכרם לכפריהם בהרי הקרפטים, לאיים פיליפיניים, לעיירות קנייתיות, למחוזות סיניים רחוקים.
מותם בא להם אתמול במלחמה אחרת, לא במלחמתם, אלא בזו שבין הישראלים לפלסטינים, זו שבה, בלא ידיעתם, תפסו את מקום הפועלים הערבים. בסיפור החיים הישראלי הם משחקים תפקיד שאינו נהיר להם. מה יבינו – מן האסון שאירע לאבותיהם – כל אותם יתומי בוקרשט החדשים, שכולי פקין, אבלי קניה?
"כרגע", הבטיח המפכ"ל אהרונישקי בעומדו באתר הפיגוע, "לא תעשה המשטרה שום פעולה לגירוש הפועלים. אל תפחדו להתאשפז", נאמר באנגלית לנפגעים המסתתרים מפחד.
ינוחו הזרים הפצועים בשלווה על מיטות בית החולים או תחת רגבי עפרה המתוקים של הארץ הזאת, שייבאה אותם. פועלים חרוצים ונרדפים, בוני הארץ הנסתרים, שרק לעת מותם היו לבשר מבשרנו.