גדלנו עם הבנק

בחסות הטרור הפלסטיני הצליחה הנהלת בנק הפועלים לבצע פיגוע תופת משלה, שעבר בחרישיות מדכאת. 900 עובדים שולחו למשפחותיהם במבט מושפל. מטה לחמם נשבר, והמחר שלהם נראה אומלל. החברה הישראלית טרם הבינה והטמיעה שאבטלה ופיטורים כמוהם כפיגוע תופת. ההשלכות האישיות והחברתיות הן אסוניות. מובטל הוא סוג של מת שמוסיף להלך בינינו. עם פיטוריו הוא מאבד באחת פרנסה, כבוד, משמעות, ביטחון עצמי וסמכות. לא מן הנמנע שאחדות מן המשפחות של המפוטרים יתפרקו בחודשים הקרובים. מובטלים ששמים קץ לחייהם גם הוא תסריט אימים שהתרחש לא אחת.
שוק העבודה הוא שוק אכזרי עם עדיפות מובהקת לזכרים וצעירים. מפוטרים בשנות הארבעים והחמישים לחייהם לא ימצאו עבודה בקלות, לא בימים של שגשוג ובטח לא בעתות שפל כלכלי עמוק.
יש ופיטורים הם כורח בל יגונה, בפרט בחברת שוק, שאינה מקדשת את עקרון התעסוקה המלאה ומאדירה תועלתנות.
בחברה שאלה ערכיה וזוהי השיטה הכלכלית הנהוגה בה, קשה לטעון כנגד עסק מפסיד שאין בהכנסותיו עוד כדי לכלכל את כל עובדיו והוא נאלץ לפטר את חלקם.
אלא שבבנק הפועלים הסיפור שונה לחלוטין. הבנק מוסיף להרוויח, והרבה, ולפיכך הפיטורים הברוטאליים שהנהלתו מבצעת אינם אלא ביטוי לתאוות הבצע של בעלים מפוצצים בכסף ושנהנים מעושר מופלג, שמקורו בחיי הדוחק של לקוחותיהם, בריביות ובעמלות שהם משלמים.
שרי אריסון, דוכסית מחויטת ומבעלי בנק הפועלים – אשה שעיקר כישוריה בייחוסה ובעובדה שידעה למי להיוולד ולרשת עושר דמיוני – כינסה בשבוע שעבר מסיבת עיתונאים ובמבט חסוד שברה שיאים של חוצפה. היא הסבירה שהפיטורים בלתי נמנעים, ובאותה נשימה הוסיפה שהבנק מרוויח יפה, אבל היא רוצה עוד. כן, והיא דיברה גם על אהבה, על אהבתה לעובדים. אין גבול.

מכבסת המילים

את הפיטורים בבנק הפועלים מנמקים הבעלים וההנהלה (בסיוע ועד משת"פי), באמצעות מושג כלכלי: "אופטימיזציה של הרווח". בעברית פשוטה - תאוות בצע. הרווחים אף פעם לא מספקים אותם, הם תמיד רוצים עוד, הפיטורים מגדילים את הרווחים ולפיכך תמיד צריך לפטר.
על-פי ההיגיון הזה צריך לפטר לאלתר לפחות 10% מכלל המועסקים במשק, "לייעל" אותו ולהכפיל אפוא את מספר המובטלים. כך נקבל משק יעיל ורווחי יותר, רק עם שיעור מובטלים כפול.
השפה המכובסת והאורווליאנית של הנהלת בנק הפועלים היא גם שפתה של העיתונות הכלכלית. לכלכלה האכזרית שפה משלה: פיטורים שרירותיים מוגדרים כ"צעדי ייעול" וכ"שינויים מבניים", הרעה בתנאי ההעסקה והפיכת עובדים לעבדים נקראים "ניוד" ו"הגמשת שוק העבודה". כמו שמלחמה היא שלום, כך פיטורים הם ייעול.
ובאותו עניין, ראוי שמשפחת אריסון, משפחה פועלית ידועה וקשת יום, תחליף ומהר את שם הבנק שלה. זה לא בנק של פועלים ולא נעליים. מי שיופיע על מפתן הבנק עם בגדים כחולים וטוריה, ספק אם יכניסו אותו. כך שהשם הזה, בנק הפועלים, יש בו גם הזנייה, גם גרוטסקיות וגם אנאכרוניזם.

מה עושים

ההסתדרות מתכוונת להשבית מחר את כל הבנקים. זהו צעד הצהרתי והפגנתי שהאפקטיביות שלו מוגבלת. השביתה תכניס את עמיר פרץ לתקשורת ואולי גם תשדרג את מפלגתו, תעיק על הלקוחות, אבל היא לא תחזיר את המפוטרים למקום עבודתם, וזה הרי העיקר. מה כן עשוי להחזיר למפוטרי בנק הפועלים את משרותיהם?
ובכן, ההסתדרות נשענת על הוועדים הגדולים והחזקים: חברת חשמל, בזק, התעשייה האווירית ועוד. מדובר בעשרות אלפי עובדים מאורגנים, שלרבים מהם חשבונות בבנק הפועלים. ביום שבו עשרת אלפים עובדים סוגרים את חשבונותיהם בפועלים, באותו יום העובדים המפוטרים שבים לעבודתם.
הבנקים לא חיים מהברונים שלוקחים הלוואות עתק בריבית נמוכה ומסובסדות בריבית הקצוצה שמשלמים משקי הבית, ושאחר-כך גם נרשמות כחובות מסופקים, כלומר לא מוחזרות. הבנקים חיים ומרוויחים מעשרות ומאות אלפי לקוחות קטנים ולחוצים. די שרבבה מהם תעשה שריר, כדי שהגברת אריסון תבין שהיא לא כל-יכולה. זה צריך להיות כיוון המאבק וזהו גם מבחן של סולידריות, של הזדהות וערבות הדדית אמיתית ומעשית בין עובדים שכירים. זוהי הזדמנות לראות האם כל שכיר לנפשו וכל שנותר הוא לנבוח אל הירח ולקונן, או שהשכירים מסוגלים לקמוץ אגרוף ולערוב איש לרעהו.