מוזיאון טינגווילי (Tinguely)

מוקדש לחייו ויצירותיו של ז'אן טינגוולי (1943-1991). הבניין תוכנן על ידי הארכיטקט מאריו בוטה (Mario Botta) תוך התייחסות למיקומו, על גדות נהר הריין. צידו המזרחי של המוזיאון בנוי אבן חול בגוון ורוד. בצידו המערבי גלריית זכוכית הצופה לנהר ומובילה לחלל הקומה השניה.
טינגווילי, מחלוצי האמנות הקינטית שלאחר מלחמת העולם השניה, גדל ויצר בבזל ובפריז. פסליו נוצרו כמוביילים מכניים המנוגדים לאמנות הפיסול הסטאטית המסורתית. המכניזם האמנותי של יצירותיו כלל תנועה מכנית מונוטונית, אלמנטים אופטיים ואפקטים אקוסטיים. לדבריו, התנועה אפשרה לו ליצור אובייקטים שלא נמצאו עד כה בפיסול.
"התחלתי להשתמש בתנועה", כותב טינגווילי, "פשוט כשיטה ליצירה מחודשת". ואכן, חומרי הגלם בהם הוא משתמש הינם מחזור אמנותי של חפצים הנזרקים על ידי החברה. אלה הם אלמנטים הלקוחים מחיי היום יום של חברה תעשייתית. בפסליו ניתן לראות חלקי מכונות ישנות, גלגלי שיניים בגדלים שונים, גלילי פח, מזרונים ואפילו משוטים ושולחן פיקניק מתקפל המאוחדים לקומפוזיציה של צבע, חומר, תנועה וסאונד אבסטרקטי, היוצרים פסלים מכניים ואגרסיביים שיש בהם לא מעט הומור.
יחד עם זאת, עבודותיו אינן נעדרות ביקורת, המובעת בתנועה הסיזיפית של יצירותיו. מרבית הקונסטרוקציות זזות ימינה- שמאלה, למעלה-למטה כאילו למרות התנועה הן תמיד נדונו לחזור למקום ההתחלה.
חלק מהעבודות מיועדות לא רק לצפייה אלה גם למעבר בתוכן. "רציתי ליצור משהו בהיר ומעודד. משהו שילדים יוכלו לטפס ולקפוץ עליו", אומר טינגווילי בהתייחסותו ל"Crosse Meta Maxi-Maxi Utopia ", אחת מעבודותיו. "אני רוצה שאנשים ישכחו שהם נמצאים בתוך פסל", הוא מוסיף, "אני רוצה שהם ייהנו".
בניגוד מוחלט לכך, מהווה המוות נושא לעבודות אחרות שלו. אחת מיצירותיו, "מנגלה – ריקוד המוות", מורכבת מ-14 קונסטרוקציות נפרדות המאוחדות ליצירה אחת. היצירה מורכבת מחלקי מכונות חלודים, משולבים בשלדי חיות ומוארים באופן שיוצר צלליות בשחור לבן על הקירות. כאשר הפסל מתעורר לחיים משמיעים חלקיו צלילי חריקה-אנחה המחזירים את המבקר לאותם ימים חשוכים של ההיסטוריה האנושית.
עבודות נוספות מתייחסות להשפעתם של אמנים כמו קנדינסקי ואחרים על יצירתו. יצירותיהם של אמנים אלה מופיעות לצד הפסלים עליהם הן השפיעו ואף מוקדשות להם.