רוצי ריטה, שמוליק קורא לך

יפה לדעת שבארץ יש אנשים שמוקירים את מוזיקת הקאנטרי המודרנית. לא משנה על מה כותבים בערוץ המוזיקה של ynet, תמיד יש אחד שמעיר כי גארת ברוקס הוא האלטרנטיבה האמיתית, או שהוא המוזיקה החדשה. אז הנה, במיוחד בשבילכם אנשי הקאנטרי (אנד ווסטרן, כמו שהוסיפו "הבלוז ברדרז"), סוף סוף גם אני יכול להתייחס לז'אנר - בעיקר בזכות הידיעה כי הדו"ח השנתי של תעשיית המוזיקה בארה"ב ציין ירידה מתמשכת במכירת מוזיקה בשל ההורדות המרובות מהאינטרנט, כשהתחום היחיד שלא נפגע הוא מוזיקת הקאנטרי. לי ברור גם מדוע: הרי רוב צרכני מוזיקת הקאנטרי לא יודעים לגלוש וספק אם זכו לגעת במחשב, שם בטנסי ובקנטאקי, במקום שבחורות בנות 14 כבר נחשבות לאמהות מבוגרות. זהו, אני מקווה שאת התובנה הזו, שבאה ממעמקי לבי ברגעיו היותר נדיבים, תנצלו עד תום ותרדו לי מהווריד. קאנטרי סאקס, או.קיי?

לאלף את לואי

הידעתם שריטה ובני משפחתה מרקדים בסלון למשמע הלהיט ההיסטרי "לאלף נמר"? לואי להב, המפיק האגדי, רקח לריטה ולבני משפחתה להיט מקפיץ שכזה, והיא, ריטה, שמחה עד מאוד. גם אנחנו כבר מזמן לא שמענו את סינדי לאופר, והנה היא חזרה הודות להפקה הכה מרנינה של לואי. בוודאי שמתם לב כבר שיש לי חולשה לגלי צה"ל. זה מפני שאני אוהב את הקריינות הסמי-מבודחת שלהם, על סף העליצות, כשהיא מהולה בזחיחות נשגבה. וכך אמרה הקריינית X לפני מספר ימים: "הנה החדש של ריטה, ולמרות שהמבקרים מאשימים אותה בכך שהיא נשמעת אחרת, אנחנו אוהבים אותה". באמת? מתי קרה שלא אהבתם מישהו או משהו שהחברות הגדולות דחפו לכם לגרון?
אבל זה לא העניין. העניין הוא שאנחנו באמת מצפים מריטה לקצת שיקול דעת. אחרי הכל, היא הדיווה הותיקה והנחשבת ביותר שלנו והקריירה שלה אמנם לא השיקה קו אופנתי כמו זו של מדונה, אבל היו זמנים שריטה הכתיבה דרך: בהפקה, בקליפים, בהופעות ובבחירת רפרטואר. לזמרות בסדר הגדול של ריטה יש מחויבות גדולה, ואם שאר השירים באלבום הממשמש ובא נשמעים כמו "לאלף נמר", המצב גרוע.
תשאלו מה נטפלתי לריטה? נטפלתי דווקא ללואי להב. טוב; גם ריטה, שמפגינה בשיר הזה מחסור ניכר בנשמה שאפיינה אותה בעבר, לא יוצאת נקיה. אבל מה זו ההפקה הזו? לא סתם נזכרתי בסינדי לאופר. כל הקונספט של ההפקה מזכיר את האייטיז, ולא בימים היפים שלהם. זה אפילו לא רטרו שנון, אלא סתם מקצבים שנשמעים כמו חבטות של סמרטוט על אבן. וקולות התופים האלקטרוניים? עם הנקישה הזו סטייל דוראן דוראן? (או להקות כמו קלאסיק נובו, זוכרים? תאמינו לי - לא צריך). ההתגברות הבומבסטית לפני הפזמון? זה ממש "I Drove All Night" של סינדי לאופר.
משהו משונה קרה להפקה של להב. אולי הוא שמע את הגרסה המצליחה והאנכרוניסטית של עברי לידר ל"בוא" של ריטה והחליט שגם הוא יפזול לאייטיז. אחרי הכל, גם הוא וגם ריטה תיפקדו שם טוב מאוד, אלא שריטה כבר עשתה כברת דרך מאז וההתפעלות שלה מקיפצוצו של הלהיט מוכיחה שלא מספיק לכתוב שיר טוב (והשיר הוא בסדר), צריך להיות עם אוזן קשבת ומעודכנת. עם זאת, בינינו, זה לא ממש משנה. במציאות בה מצעדי הפזמונים מדורגים על-ידי טלמסר וקהל יקנה כל מה שימכרו לו - גם השיר הזה ימשיך להיות מושמע עד שנתעלף.

אמדורסקי משלם בקאש

ג'וני קאש, שהיה זמר קאנטרי מהסוג שאני גאה להחזיק באוסף, שינה את היחס למוזיקאים מזדקנים, כשקיבל בגיל שבעים פלוס החלטה להפוך למבצע ייחודי של שירים שנכתבו על ידי יוצרים שגילם הממוצע נע בין מחצית לשליש גילו. בשני האלבומים האחרונים שלו הוא מבצע בקולו הסדוק והמונוטוני קטעים של ניק קייב, יו-2, ניין אינץ' ניילס ורבים אחרים. הוא זוכה לעדנה בזכות יכולתו להעניק פרשנות שאינה לוקה בחנופה לגילם הצעיר של הכותבים מחד, ולא מפחיתה מכוחו מאידך.
קאש מצליח להרשים דווקא משום שההפקה מתחשבת בפגיעות שלו כמוזיקאי זקן בעל יכולות קוליות מוגבלות. עם זאת, הוא עדיין ג'וני הקשוח שקישט בשיריו סרטים של טרנטינו. כי כשצריך בחור חזק וקשוח בשטח, הוא כמו בן דמותו הקולנועי ג'ק פלאנס, שלא ויתר עד הסוף על הפרסונה הגברית אבל ידע לעדכן אותה ברגש שדומה שעבר כבר מן העולם. נזכרתי בקאש כששמעתי את ההפקה של אסף אמדורסקי לאריק סיני, סוג של קאנטרי-בוי ישראלי מהפרדס והשוקת. סיני, בקאמבק יפה ומסוגנן, יודע כמו קאש (או ליאונרד כהן) לשנות את עצמו מבלי לוותר על האישיות שלו. ואסף אמדורסקי, בהפקה הכי עדכנית שיש, מדגיש את מה שיש ולא מוחק את מה שהיה. מרפרף על פני השיר כמו פרפר עדין ומרחף עם הקול העמוק של סיני למקומות שלא חשבנו שקיימים. באנו בזמן האחרון בטענות רבות לחיים שמש, אבל כשיש לו את זה, זה יוצא גדול. "אור עצוב כמו דם", עם מילים של איתן נחמיאס ולחן של אמדורסקי, הוא הדגמה נפלאה איך אפשר לטפל באהבה בזמר שרוצה לחזור, אבל רוצה גם להשתנות בכבוד ומתוך יצירתיות ומעוף שכה חסרים לעיתים.

מדינת ישראל בעד קראוס שמואל. בעירבון מוגבל

שמוליק קראוס, לעומתו, ממשיך להיות הזמר הגדול והיוצר הענק שתמיד היה, אבל ההפקה של משה לוי – איש עם עבר מרשים (נאמר, "מחכים למשיח" של שלום חנוך) לא עושה עימו חסד ומשאירה אותו באותה נקודה בה היה תמיד. אם לוי היה ער לכוח של קראוס, כמו שהמפיקים של קאש (או של אריק סיני, במקרה שלנו) ערים לחומר שהופקד בידיהם, לא היה מוציא תחת ידיו מוצר פגום שכזה. באמת שלקראוס מגיע יותר, הוא תמיד היה בעיני אחד מכותבי הפופ הכי טובים. קצת עושר בעיבוד, קצת פחות סיקסטיז חבוטים בליווי המוזיקלי - כמו ביטלס סוג ב', קצת פחות שבלוניות של נגני אולפן ישראליים (ודווקא הטובים שבהם) והרבה כבוד ליוצר ענק כמו קראוס, והשיר היה מפליג למחוזות האמיתיים. דמותו המורכבת של קראוס כה דורשת ומתחננת להגיע אליהם. חבל שזה לא קרה.