נשיקה למתלבטים

מי שקרא את כותרות העיתונים גילה זן חדש של ישראלים – "המתלבטים". שומו שמיים - "למעלה מ- 20% מהמצביעים עדיין מתלבטים". ולא זו בלבד, אלא שהם מתלבטים בין הליכוד, העבודה ושינוי. איזו דרמה.
אז זהו, שאין כאן שום דרמה מיוחדת. אין כאן שום דבר שלא היה בכל מערכות הבחירות הקודמות. כבר ב- 92' התגלה בארץ זן חדש של מצביעים – "מתלבטי מרצ-צומת" – ומאז הם רק מתרבים...
זה נשמע קצת מוזר. אבל בעיקר זה מוזר לכל אחד על פי השקפתו. מצביע "שרוף" של מפלגה מסוימת, לא יכול לדמיין לעצמו בוחר שנכנס לקלפי ומהסס. ולעומתו, אותם אלה שידם מתנדנדת בין הפתקים – להם זה נראה טבעי לגמרי.
מי ה"מתנדנדים" האלה, ומה יכולת השפעתם על התוצאות הסופיות של הבחירות? יולי תמיר ממפלגת העבודה חושבת ש"מספיק שרבע או חמישית מאחוז המתלבטים ישנו את נטייתם, כדי שתמונת הבחירות תהיה שונה לחלוטין". אז או שיולי לא יודעת חשבון, או שהיא הוזה מהרהורי ליבה.
ההפרש, נכון להיום, בין הליכוד למפלגת העבודה, נע סביב 14-12 מנדטים. סך כל המתלבטים בין העבודה לליכוד הוא 1% (ע"פ מינה צמח). גם אם כל האחוז הזה יחליט להצביע למפלגה של יולי - היא תישאר סביב ה- 20 מנדטים, ואריק יהיה ראש הממשלה.
אז מה בכל זאת יש לנו כאן? יש לנו קבוצה של אנשים, נשים וגברים כאחד, שמסיבות אופי, פשוט לא מסוגלים להחליט עד הרגע האחרון (יש לי אחת כזאת בבית...). בסוף הם מחליטים. והם מחליטים בדיוק לפי אותה התפלגות של הציבור, שנכון להיום יודע בדיוק במי הוא מתכוון לבחור. אז אם אתם מצפים שהמתלבטים הם אלה שיכריעו את הכף, אתם כנראה אופטימיים חסרי תקנה, והמפלגה שלכם נמצאת ככל הנראה בצד המפסיד של הבחירות האלה.
מתי המתלבטים כן קובעים? כאשר יש שוויון. כאשר לשתי המפלגות הגדולות יש אחוז דומה בסקרים, והניצחון חבוי כולו בתוך טווח טעות הדגימה (כ-3.5% בסקרים של 1,000 נשאלים). במקרים כאלה, לכל אחוז אחד יש יכולת להפוך את הקערה על פיה. לא צריך להשתייך לזקני צפת כדי לזכור את היום בו הלכנו לישון עם פרס וקמנו בבוקר עם ביבי. הכל בגלל אחוז אחד או אפילו פחות.
מה בכל זאת צריכות לעשות המפלגות? ישנן דרכים רבות לעזור למתלבטות/ים להחליט, אך בוודאות ישנה דרך אחת שאסור בשום פנים ואופן לנקוט – זו שאומרת בצורה ישירה למתלבטים: "אל תבחרו בהם - תבחרו בנו".
וזה המקום לסיפור קטן: אמא יוצאת מהבית ומשאירה את ילדיה הקטנים לבד. אומרת האמא לילדים: "אני מרשה לכם לעשות הכל בהיעדרי, רק אל תכניסו אפונה לאוזניים". חוזרת האמא אחרי שעתיים ומה היא מוצאת? כמובן, את כל הילדים עם אפונה באוזניים.
והנמשל – הדרך הבטוחה להשיג בדיוק את ההפך ממה שאתה רוצה, היא לבקש אותו באופן ישיר. זה נכון בכל תחומי החיים, ובעיקר בפוליטיקה. דווקא הפוליטיקאים, שבחיי היום יום שלהם יודעים לייצר ספינים משובחים, דווקא הם כושלים בעת הזו בקריאה ישירה הפונה אל הבוחר. מודעת מפלגת העבודה הפונה אל מצביעי שינוי ואומרת להם "רק הצבעה שלך ל"אמת" תמנע ממשלת שרון עם הימין הקיצוני", לא תשיג כלום. מי שנוטה להצביע ל"שינוי" רק מגביר את סלידתו ממפלגת העבודה כשהוא רואה מודעה כזו.
אסור לפגוע באינטליגנציה של המתלבט, בין אם הוא מתלבט בין העבודה לליכוד או בין העבודה לשינוי. עצם העובדה שהוא מתלבט אומרת ששתי המפלגות לגיטימיות בעיניו. ניסיון לעשות דה-לגיטימציה לאחת מהן, מעליב את הבוחר ומשיג לעיתים מטרה הפוכה. מה בכל זאת עושים? מה שעושים במשך כל הקמפיין, רק יותר חזק. שאלו פעם רץ מרתון אחד "איך אתה תמיד מנצח?", והוא ענה "אני מתחיל הכי מהר שאני יכול, ומגביר את הקצב כל הזמן". קמפיין בחירות הוא בדיוק כמו ריצת מרתון. המפלגות צריכות לחדד את המסרים שלהן ולחזור עליהם כמה שיותר פעמים עד ליום הבחירות. רק כך, אלה שעדיין מהססים היום ילכו ויפחתו ככל שיגיע הרגע הקובע.
איך עושים את זה? קודם כל נצמדים לעיקרון ה- KISS, שפירושו - Keep It Simple Stupid – עיקרון שנכון לכל מסע פרסום, על אחת כמה וכמה בפרסום פוליטי. צריך מסר אחד ברור ולא גיבוב של מסרים שבסופם המתלבט לא זוכר כלום.
אז בין "העם רוצה שרון", "צריך שינוי בממשלה", או "מאמינים בך מצנע" (אם זה המסר היחיד של מפלגת העבודה?!), צאו לדרך ו"תנו לאיש הטוב לנצח" (באנגלית זה נשמע יותר טוב...).
איך שזה לא ייגמר, מנצחת אחת כבר יש. אם הכותרת מדברת על התלבטות בין הליכוד, שינוי והעבודה – יש לנו לראשונה בישראל הרכב של שלוש הגדולות, ולא שתי הגדולות (כמו בכדורגל), כפי שהיינו רגילים מאז ומתמיד. ואם שינוי נכללת בין שלוש הגדולות – מבחינתה זהו כבר ניצחון גדול.
ולפני שאנחנו נפרדים, הצצה נוספת בסקר האחרון מגלה דבר נוסף שיכול להרגיע או לא (תלוי באיזה צד אתה נמצא). ישנה קורולציה מדהימה בין אלה שהחליטו כבר עבור מי להצביע (79%), לבין אלה שבטוח יבואו להצביע (81%). כל השאר, וביניהם כל המתלבטים, ממש לא בטוחים שיבואו להצביע. אז בשביל מי בעצם אנחנו מתאמצים?