רק אני יכול

מערכת הבחירות התזזיתית שנכפתה עלינו מציגה לציבור הבוחרים גלריה של שואפי קדנציה, שילעיטו אותנו בשבועות הקרובים במבחר סיסמאות והגיגים לגבי עתיד משופר. השיח הציבורי תופס תאוצה עד לבחירות, ומתנהל בסחרור חסר תקדים של התנצחויות, התכתשויות ודברי תוכחה. המנווטים הראשיים של בליל ההבטחות והאזהרות שנספגות במרחבים הציבוריים והווירטואליים שלנו הם היחצ"נים והפרסומאים, שכבר מזמן הפכו למנתבי השיח הציבורי ולמעצבי האינטראקציה בין בוחרים לנבחרים. וכך נראית הפוליטיקה הישראלית כמוצר עובר לסוחר, עם תג מחיר שהולך ומידלדל.
ייחודן של בחירות אלה הוא הזמן הקצר עד אבסורד בין הכרזתן להתרחשותן. זמן קצרצר זה לא מאפשר אפילו את מראית העין שהוענקה בבחירות קודמות לרעיונות ואידיאולוגיות. הפעם מופרחות סיסמאות "שלום וביטחון", "ביטחון ושלום", "רק זה וזה יכול" וכן "רק לא זה וזה" הנצחי, מבלי להסתבך בהסברים או בנימוקים מייגעים. אם בבחירות הקודמות היו זרועות פה ושם בין ההאשמות וההכפשות ההדדיות מספר אתנחתות של דיון בסוגיות חברתיות פוליטיות, הרי שדוחק השעה מעלים אותן הפעם לחלוטין.
התרבות הפוליטית הישראלית הולכת ומשתנקת. מספר גורמים חברו יחדיו כדי לשוות לה את האופי הקרקסי העגום ששורה עליה כיום: תופעת הרייטינג הטלוויזיוני, אופי המתמודדים ותגובת הציבור. המדיום התקשורתי רודה בשיח הציבורי ומעוות אותו לחוקיו ולצרכיו. האמירות וההתבטאויות נאמדות לפי מיקום המצלמה, סוג התאורה ומידת הקרבה לפרסומות. אלה הם הקריטריונים שקובעים את המינון, הדיוק והסבירות שבהם יעברו מסרים פוליטיים חברתיים אל הציבור. לפיכך נשמעים אריאל שרון, עמרם מצנע, יגאל שילון ודני רופ מאוד דומים, כששני האחרונים נהנים מכך שאיש אינו קוטע אותם.
אופי המועמדים והמתמודדים במרוץ הפוליטי תואם את הקצרנות והחד-ממדיות התקשורתיים. הלך הרוח הצבאי-עסקי השתלט על חלקות טובות רבות בהוויה הישראלית, וגם על הפוליטיקה. זה בא לידי ביטוי באמצעות שלל קיצורים וראשי תיבות, באמצעות שפת הגוף המצ'ואיסטית-חברה'מנית ובאמצעות אוריינטציה של כיבוי שריפות וביצועיזם, ללא השקפת עולם רוחנית וקוהרנטית, וביומרה ההישגית-משיחית של "אני הטוב מכולם" ו"לי הפתרון הגואל".
יהירותם של מועמדים יודעי ופותרי כל משתקת את ההשתתפות הציבורית, ומרחיקה את האזרחים מהשתתפות בקבלת הכרעות למען הכלל. כך נותרים הפוליטיקאים המקצועיים לעיסוקיהם, ללא פיקוח ובקרה, וכך מתערערת הדמוקרטיה.
החברה הישראלית מתאפיינת בצייתנות ובקונפורמיות. זוהי חברה צרכנית שקל לפטמה בשורות תחתונות ובצירופי מלים. הישרדותן של תוכניות מלל כ"פוליטיקה" ודומותיה נזקפת לזכות תכונות אלה של הצופים. כך גם בכינוסי המפלגות למיניהן, שם הקהל מעצב את העומדים על הבמה ולא להיפך. אילו היה הציבור דורש ומכתיב את סדר היום הפוליטי, ומפקח ומנתב אותו באמצעות השתתפות תמידית ופעילה, היו המועמדים יודעים שהם חייבים לתת דין וחשבון ערכי ותוכני, ופארסת הבחירות הכוחנית והשטחית לא הייתה צולחת.
מנהיגים שמסתירים את השקפת עולמם, או שאינם מצוידים בה כלל, לא היו מעיזים להציב את עצמם בזירה, ובמקום מלל ריקני וטורד הייתה עולה הדרישה לדיונים משמעותיים ולעימותים בין אידיאולוגיות והשקפות עולם, ולא בין קופירייטרים ומעצבי תדמיות.

ד"ר מולי פלג, מרצה למדעי המדינה באוניברסיטת תל-אביב