תנו לרוב להוביל

היום אני הולך להצביע פעמיים, בלי לעבור על חוקי הבחירות. פעם בעד ופעם נגד, באותו פתק.
פעם אחת בעד המחנה שחושב שמסורת זה לא אנכרוניזם, ש"מתנחלים" זה לא גידוף וש"עם ישראל" זה לא "עמישראל" הלגלגני שניתז מפי שוחרי הנסיגות, אלא עם ישראל חי. פשוט, קצר ופרימיטיבי.
ופעם שנייה, באותו פתק בדיוק, אני מצביע נגד. נגד אלה שמתנהגים כאילו החוכמה, המתינות והקידמה נשקפים מעיניהם הנוגות. נגד אלה שכל פעולה שלהם היא תמיד חוקית ומוסרית ומצפונית, ואילו זולתם תמיד חשוד כאנטי-דמוקרטי, כמי שמערער את כל ערכי הצדק והחוק הטבעיים. אני הולך להצביע נגד מי שהשחיתות שלהם היא רק "אי-סדרים", להדלפות מצידם הם קוראים "מעשה של אומץ לב אזרחי" והיד הרוחצת יד שלהם היא בכלל "הגנה על חופש הביטוי".
לא שהימין נושא את דגל היושר. גם שלום הוא כנראה לא יביא. אני מעדיף מדידות וחשדנות ריאליות על פני הנדיבות המשיחית של השמאל, המלווה תמיד בהבעה של "תסמכו עלינו והכל יהיה בסדר". אני בז לקמעות ולחשים, אבל יוני שלום וגדרות הפרדה מועילים בעיני באותה מידה. רק עם יותר הרוגים.
די לי בכך שדעת המיעוט שולטת בעיתונות ובפרקליטות, בספרות ובבתי המשפט. די לי בכך שבאקדמיה ובמערכות התרבות יושבים אותם אנשים שלועסים אותן מחשבות, ממחזרים בדיוק אותן הטפות, ומעיניהם ניבט אותו בוז להמונים, לאספסוף, לדתיים ולכל מי שאינו כמותם. לא רוצה אותם גם בשלטון.
יש מקום אחד ויחיד שבו המחנה הלאומי יכול לנצח ולהביא את רצונותיו לביטוי: הכנסת. בכל שאר המערכות המובילות וקובעות הטעם, אנשים לאומיים ודתיים יכולים להשתלב, להשתתף, להשמיע איזשהו קול, אבל לא לקבוע את הטון ואת הקצב. עוד לא. רק במקום שבו כל הקולות שווים, הרוב יכול סוף סוף לקבוע.