על במותיך, חלל

בעיני רוחנו כבר ראינו את דלת המעבורת "קולומביה" נפתחת, יורד הקברניט, יורדת האסטרונאוטית השחומה, החליפות הכתומות, והנה הוא עכשיו – האסטרונאוט הישראלי הראשון, בחיוך עייף, לאחר 16 יממות בחלל, דגל ישראל על כותפתו הימנית, מנופף בידיו.
רק 16 דקות של טיסה ונחיתה הפרידו בין אילן רמון, אלוף משנה בחיל-האוויר, לבין התמונה שלעולם כבר לא נראה. אילן רמון וחבריו האסטרונאוטים נותרו בגנזי מרומים.
שוב נכשל נסיונו של האדם לדחוק את רף הידע כלפי מעלה, מעבר לדמיון, לשבור כל מגבלה, לרשום עוד הישג בכיבוש החלל. "מישהו, מישהו, דואג לי שם למעלה", אומר השיר, ומיטב השיר – כזבו: מישהו, מישהו באמת דואג לנו שם למעלה? אם כן, אז אתמול אותו מישהו הפקיר לרגע את עמדת-הדאגה – ובשמי טקסס נותרו רק שובלי עשן לבן. ואנחנו כל-כך רצינו לראות את דלת המעבורת, את החיוך, את הדגל.
אנחנו כל כך עניים בשנים האחרונות ברגעים של אושר וגאווה – ובחיוך של אילן, ובדגל, ביקשנו למצוא מרגוע. רק רגע אחד של אושר. הפקענו אותו מידיה של משפחתו, מרעייתו רונה, מארבעת ילדיו, מבני משפחתו האחרים. הפכנו אותו לרכוש של כולנו. אכלנו אתו בבית המשפחה, ריחפנו אתו במרכז החלל ועצרנו את פעימות הלב שלנו עם הספירה: ארבע-שלוש-שתיים-אחת…
במשך שנים יצאו המעבורות וחזרו, יצאו וחזרו בשגרה מעייפת, ונדמה היה שהן כמו אוטובוס שיוצא מתחנה וחוזר לתחנה, ואין כבר שום סיכון בטיסה לחלל. "פחד מוות?", אמרה הרעייה רונה באחד הראיונות, "אין דבר כזה".
אנחנו כל כך עניים בשנים אחרונות ברגעים של אושר וגאווה – וכל כך רצינו אתמול להיות מאושרים וגאים, וישבנו לראות בטלוויזיה את הנחיתה השגרתית, ואפילו את הרגע האחד והיחיד הזה גזלו מאתנו: במקום חיוך ודגל ישראל, ואסטרונאוט ראשון מתוצרת בית, ראינו שובלי עשן לבן בשמיים, ולמדינה שלמה, כך נדמה, אבד בן משפחה. כולם כאן אילן רמון.
על במותיך, חלל.