טעם של בית

ראשון בצהריים הוא זמן טוב לבקר במתחם המסעדות הישראליות הצפוף בברוקלין. אם בשנים עברו התרכזו רוב מסעדות הפלאפל והשניצל בקינגס הייוויי, שזכה לכינוי "הדיזנגוף של ברוקלין" בשנים האחרונות התרחבה מובלעת המזון לשדרות קוני איילנד והסביבה. בשטח של כקילומטר מרובע, אפשר לנשנש בכעשרים מסעדות, רובן ככולן חדשות יחסית, שנמצאות בבעלות ישראלית.
לפריחת המסעדנות הישראלית בברוקלין יש כמה הסברים. ישראלים צעירים ומבוגרים שהתפרנסו ממכירות, קאר סרוויס ועסקים אחרים שסובלים ממיתון כבד, החליטו להשקיע באוכל. אחרי הכל, לכל ישראלי בניו יורק יש רקע בשווארמה.
אבל בניגוד לעבר, שבו משלו השיפודיות ביד רמה , היום היצע האפשרויות גדול, וכולל מסעדות חלביות, מסעדות איטלקיות שמתמחות בפסטות, מסעדות איטלקיות שמתמחות בפיצות, מסעדות דגים ובתי קפה שמגישים אומלטים, טוסטים וסלטים.
חלק מהמקומות יוצרים אווירה של חזרה הביתה, לתל אביב - הלקוחות הקבועים מעלעלים בעיתונים ישראליים ומתווכחים על תוצאות משחק הכדורגל של שבת.
בכמה מהמסעדות כולל התפריט פריטים שאין להשיג בשום מקום באמריקה, למשל "פניני עם טונה" שהוא הבייגלה האהוב עם השומשום שנמרח בסלט טונה אחרי שבילה שתי דקות בטוסטר, או "סלט חלומי", שמורכב מירקות וגבינת חלומי מטוגנת, עם רוטב חרדל ודבש.
בניגוד למסעדות דומות בישראל, שפונות בדרך כלל לקהל חילוני, בברוקלין לא תמצאו מסעדה שפועלת ללא תעודת כשרות, שמו של הרב גורניש מככב בתעודות ההכשר התלויות על קירות. תעודות אלה מחייבות להתקין מתקן מיוחד לנטילת ידיים שמעליו מתנוססת הברכה בנוסח ספרדי, אשכנזי או שניהם.

אלנבי בקינגס הייוויי

שעת צהריים ב"אמזון קפה". המקום ריק למדי. הבעלים, בני נחמני, שחי באמריקה כבר 25 שנה, ביקש להקנות למקום צביון של טבע פראי. התקרה צבועה בתכלת עם עננים לבנים, על הקירות ציורים של תוכים ושקיעה חלומית, דקלים ירוקים מפלסטיק נחים בתוך עציצים.
נחמני מסביר שהמסעדה עסוקה בשעות הערב והלילה, ומתפאר שבערבי הקיץ התמלאה גם המדרכה בחוץ באורחים ישראלים ואחרים, שבילו עד 3 לפנות בוקר.
התפריט של "אמזון" כולל טוסטים ישראליים, סנדוויצ'י "פניני" איטלקיים, פיצות, פסטות, דגים וסלטים. בתוך מקרר נחות עוגות קרם וסעיף המשקאות מציע קפה, אספרסו, קפוצ'ינו, יין, בירה ומשקאות אלכוהוליים אחרים.
"סמודיס" הוא משקה הבית, תערובת של אלכוהול עם סירופ וקרח שהולך מצוין בלילות הקיץ. המחירים סבירים בהחלט. למשל, מרק עולה 3.50 דולר ועבור דג היום תשלמו 10.95 דולר.
למרות שברגעים אלה "אמזון" נטושה למדי, הבעלים נשמע אופטימי ומלא ביטחון. "לפני כשנה, בעקבות המיתון שנפל על ענף הביגוד עברתי עץ שלם, לא ענף", הוא מתבדח. לפני כחודשיים צירף לעסק כשותף את מרדכי מלכה, שעוסק לדבריו בשיווק גבינות.
"הרעיון התבשל לי במוח במשך שמונה חודשים", הוא מספר, "והמצב הקשה של ענף הביגוד נתן לי דחיפה קדימה להגשים את הרעיון. בחנות החליפות שלי היתה מכונת קפוצ'ינו. בשלב מסוים גיליתי שיש יותר התעניינות בקפה מאשר בחליפות. אמרתי לעצמי, ’יש לי פינה יפה פה, בוא נביא את אלנבי לקינגס הייוויי".
"שכרתי צייר ואמרתי לו מה לצייר. רציתי שהמוח של בן אדם שיושב ושותה קפה ייקח אותו רחוק. רציתי שאנשים ייעלמו לתוך הקירות, שהמקום יהיה קליל ואנשים ירגישו פה כמו בחופשה. במקומות אחרים יש מלצרים שעובדים עם פפיונים, אבל אצלי אני רוצה שאנשים יבואו עם ג'ינס וטי שירט ושלא ירגישו שעומדים לתקוף אותם בחשבון מפוצץ. היום אני יודע שעסקי הבגדים זה כלום לעומת מסעדנות. כשיש לך מסעדה המוח תמיד עובד, אתה כל הזמן חושב איך לשפר כדי שהלקוח יהיה מרוצה".

זבת חלב ודבש

קול שקשוק צלחות מקדם את פנינו בכניסה ל"סן פלאוור קפה", שכנתה של "אמזון". המקום, שמכיל 45 מקומות ישיבה, מפוצץ בלקוחות, ובחוץ משתרך תור קטן של ממתינים. סביב שולחן אחד יושבת חבורת בנות בגילאי העשרה שעסוקות בחיסול צלחות עמוסות בסלטים, ביצים וטוסטים. המנות הענקיות הן גאוות המקום, והמלצריות הישראליות הצעירות שנושאות אותן נראות כאילו זה עתה סיימו קורס מיוחד במכון וינגייט. הצוות כולו לובש בגאון את חולצות הטי השחורות הנושאות את לוגו המסעדה (שהוא חמניה כמובן).
"סן פלאוור" נראית ומרגישה כמו הסניף האמריקני של קפה אפרופו. השותפות שפתחו את בית הקפה לפני כחמש שנים הן הראשונות להודות במקור ההשראה שלהן. המקום כולו קורן שמש וחום. הקירות צבועים בצהוב ועל מדפי עץ עומדים אגרטלים קטנים עם פרחי חמניה מפלסטיק. גם תמונת החמניות המפורסמת של ואן גוך לא נעדרת.
התפריט הבלתי מסתיים נועד להזכיר את טעמי ארץ החלב והדבש. לארוחת בוקר יש חמש אפשרויות בחירה, בהן שתי ביצי עין עם ירקות, לחם וגבינת שמנת ב- 6.95 דולר, ארוחת בוקר אירופאית, שכוללת לחם עם חמאה וריבה, מיץ תפוזים, קפה או תה ב- 5.50 דולר, ו"מעדן קפריצ'ו", מנה מפתה של שתי פרוסות טוסט מוקרמות בגבינה עם שתי ביצי עין בתוספת ירקות העונה, מיץ תפוזים ומשקה חם, שעולה 9.75 דולר. גם כאן יש את טוסט הפניני, סלט החלומי, ומגוון גדול של פסטות, מרקים, עוגות וקינוחים.
לימור שפירא, שעזבה את רמת גן לפני שש שנים, מנצחת על הפעילות הנמרצת במקום. היא פתחה את המסעדה לפני שלוש שנים יחד עם גילה חיימוביץ', שותפתה . וכמו במקרה של נחמני השכן, גם הן החלו את דרכן בחנות ג'ינסים והחליטו לעשות הסבה. "עבדתי עם גילה בחנות הג'ינסים שלה ולשתינו לא היה מה לאכול פה בסביבה, ממש מתנו מרעב", היא מספרת. "כך עלה הרעיון לפתוח מסעדה במקום החנות. גייסנו לפרויקט את הבעלים שלנו ששיפצו את המקום. ביחד צבענו את החלל בצהוב, החלטנו לעצב בסגנון חמניות כי אני מתה על הפרח הזה.
"כבר מהרגע הראשון העסק עבד מצוין", היא ממשיכה. "קיבלנו הכשר של הרב גורניש והמון דתיים התחילו להגיע. הישראלים אוהבים את הגודל של המנות, הרטבים הישראליים והמחירים הסבירים. הזמן הכי עסוק שלנו הוא בצהריים. המון צעירים מגיעים, סורים וישראלים. אין ישראלי שבא פעם ולא חזר. באים גם תיירים ישראלים שמבקרים בניו יורק. למען האמת, בהתחלה ממש נבהלנו כי לא עמדנו בביקוש. הגענו למצב שלא היה לנו מה להגיש ללקוחות . היינו רצות למכולת לקנות לחם ועגבניות.
"בהתחלה עבדנו כל הזמן. היום עובדים אצלנו ישראלים צעירים, הרבה מהם סטודנטים, ולימדנו את הטבחים ההיספאנים שלנו להכין את המאכלים הישראליים. היום אנחנו כבר לא עובדות כל כך הרבה שעות. אחרי הכל, שתינו אמהות לילדים".
ריצ'רד דיין, שמתאר את עצמו כ"לקוח הכי נאמן של המסעדה", חושב ש"סאן פלאוור היא המסעדה הישראלית הכי הכי". דיין, איש עסקים אמיד בעל מפעל לייצור חולצות, לא מעביר יום מבלי לבקר במקום. "הם אנשים נהדרים", הוא משגר לעברנו לפני שהוא אוסף את מנת הטונה פניני שלו ונעלם מעבר לדלת.

הסבה לצמחונות

בקפה יוטבתה ברחוב , East 8 קרוב מאוד לקינגס הייוויי, אנחנו קוטעים שיחה ערה בין אנשי הצוות הישראלים שמתלבטים בשאלת הרכבת הממשלה. העובדה שכמי שחיים בארה"ב הם לא רשאים להצביע לא גורעת מלהט הוויכוח. בחלל המסעדה הקטנה פרוסים 16 שולחנות, אבל היא מחזיקה גם בשטח על המדרכה, החוסה בתוך אוהל מלבני. השעה שעת צהריים ויוטבתה ריקה מלקוחות.
שלומי איפרגן ("יש לי קירבה רחוקה לרב איפרגן המכונה 'הרנטגן'", הוא מספר) בן 22, הוא גם קרוב משפחה של ניסים אוחנה, בעל המקום. שלומי, שהגיע לניו יורק אחרי שסיים את הצבא למד את רזי המטבח מהטבח שהיה לפניו.
ותיקי ברוקלין כבר הספיקו לשכוח את אינספור הגלגולים והבעלים של יוטבתה שבמשך שנים ארוכות תיפקד המקום כמסעדה בשרית. לפני עשרה חודשים היא עברה הסבה לצמחונות והיום היא מגישה סלטים, אומלטים, פסטות, דגים, טוסטים של בייגלה עם שומשום, מרקים, שייקים טבעיים ואפילו מלאווח. המחירים של יוטבתה הם מהסביר ומעלה. אומלטים עולים 6 דולר, סנדוויצ 'ים 6.95 דולר, סלטים 7.50 דולר ודגים 14 דולר.
המקום בהחלט נעים לעין. מתחת לכיסויי הזכוכית שעל השולחנות נראים פרחים מיובשים. כסאות קש וקיר לבנים אדומות מוסיפים לאווירה החמה. סמדר איפרגן, גם היא קרובת משפחה, אחראית לעיצוב.
שלומי מעדכן שהשעות החזקות של המסעדה הן במוצאי שבת ובימי ראשון ושאנחנו הגענו ברגע של רגיעה. "זה ענף מאוד
תחרותי ויש פה בסביבה הרבה מסעדות", הוא אומר. "מרוב התחרות הציבור מתפזר".

תנור פיצות ודלפק סושי

לא הרחק משם, ברחוב קינגס הייוויי, נמצא "קפה רנסאנס", מקום מרווח בעל שני מפלסים. חלק אחד משמש לאירוח שמחות פרטיות, במיוחד חגיגות של "שבע ברכות". החלק האחר, שמשתרע על רוב שטח המסעדה, נשלט על ידי תנור לבנים שממנו יוצאות פיצות טריות.
המטבח ב"רנסאנס" קוסמופליטי. ליד תנור הפיצות ניצב דלפק סושי שמאחוריו שף יפני, והתפריט כולל גם מנות ישראליות רגילות.
העיצוב של "רנסאנס" נסב על שולחנות עץ מהגוני בצבעי חום –אדמדם, בר עץ, וילונות לבנים ופרחי פלסטיק באגרטלים. גם כאן מתנוססת לתפארת חתימתו של הרב גורניש, עליו מעיד בעל הבית, שאול אשכנזי, שהוא "מדקדק ומשגיח". זו הסיבה, לדבריו, שהוא מחזיק בשני נוסחים של ברכת נטילת הידיים. אם לא יועיל, לא יזיק.
בשעת אחר צהריים מוקדמת של יום ראשון סועדים בקפה "רנסאנס" כמה עשרות אנשים. אשכנזי מעיד שהשעות העסוקות של המסעדה הן בערב. הלהיט של המקום הן הפיצות והסופלה, עוגת שוקולד חמה שמכינה אשתו של אשכנזי, "השפית הכי טובה שאני מכיר".
"רנסנאס " מתבססת על תפריט איטלקי בעיקרו, עם מגוון של פסטות ודגים. המחירים בין 15 – 6 דולר למנות העיקריות, הם סבירים ואף יותר מזה.
המקום הוקם על הריסותיה של חנות רהיטים ותיקה. הבעלים, אשכנזי, מספר ש "מגיל אפס אני במסעדות". כשהיה בן 12 עבד במסעדה מזרחית בשם "אורה" שהוריו הפעילו ברחוב שנקין בתל אביב, "לפני 35, 30 שנה הרבה חברי כנסת היו באים לאכול אצלנו", מספר אשכנזי. "דן פתיר, שהיה היועץ של מנחם בגין, היה לקוח קבוע, מהמערכת של 'דבר' היו מתקשרים ומזמינים אוכל. אחרי שאבא נפטר מכרנו את המקום. פתחתי מסעדה בשם 'פונדק גוטה גוטה', ליד בורסת היהלומים. זו היתה סטקייה על רמה. היינו מגישים סטקים של פילה מיניון, צלעות כבש. הרבה אמנים שהגיעו למשרדים של הד ארצי שנמצאים בסמוך" .
ב- 1983 מכר אשכנזי את המסעדה והגיע עם משפחתו לניו יורק. בתחילה הוא עבד בענף הביגוד, בגרמנט סנטר. "בכל פעם שהיו מגיעים אלינו אורחים הביתה והיו טועמים את האוכל של אשתי הם היו מתחננים שנפתח שוב מסעדה, עד שהחלטנו לחזור למקורות ולפתוח מקום. הפעם החלטתי לשנות כיוון ולפתוח מסעדה איטלקית כי הגעתי למסקנה שהכיוון היום הוא יותר חלבי. הדבר היחיד שאני לא יודע להכין במסעדה זה פיצות.
הבאנו מעצבת אמריקנית ובנינו את כל המקום מחדש. עשרה חודשים לקח לנו לשפץ וביוני 2001 פתחנו. הלכתי על השם רנסאנס שהתאים להתחלה החדשה שלי".
"המסעדה השניה שלי כבר בדרך. עוד לא החלטנו על סוג האוכל שנגיש שם, אבל היא כנראה תוקם איפה שהיתה מסעדת 'פאלאס גריל', בפינת קוני איילנד ושדרת J".

אוכל עממי

בברוקלין מספרים שבמסעדת "פאלאס גריל", שנסגרה לפני כחודש, שישה חודשים לאחר הפתיחה, הושקעו חצי מיליון דולר. כנראה שסגנון ההיי סוסייטי מרחיק לקוחות דוברי עברית, אחרת איך אפשר להסביר שב"אולימפיק פיתה", הסמוכה העסקים פורחים.
"אולימפיק פיתה" מנוהלת על ידי ניסו סודרי. מאיר חוגי (32), מנהל המשמרת, אומר שהמקום, שקיים כבר ארבע שנים, הוא סיפור הצלחה. "אנשים אוהבים אוכל טוב. זה לא פשוט להפעיל מסעדה", הוא טוען.
להבדיל מ"סאן פלאוור" ו"רסאנס" החלביות, ל"אולימפיק פיתה" באים כדי לאכול בשר. כבר בכניסה לחלל הגדול מקדם את פנינו מתקן השווארמה ובתוך מקרר שקוף מגרים את העין שיפודים של שישליק עוף, בקר, קבב, סטקים, המבורגרים ושניצלים. דלפק של סלטים טריים משלים את התמונה יחד עם פיתות טריות, רגילות ועירקיות, שיוצאות מהתנור.
קהל הלקוחות של "אולימפיק פיתה" הוא ישראלי ואמריקני. המקום מלא משעות הצהריים המוקדמות ועד חצות.
לא פחות מ- 25 עובדים מפעילים את המסעדה המזרחית העסוקה בברוקלין. השווארמה הנחתכת מהשיפוד עשוייה מהודו ועוף ומתובלנת בתערובת תבלינים שהגיעה מהארץ.
אצלנו לא מרגישים את המיתון", אומר חוגי, "בגלל שהאוכל עממי". חוגי, שגדל בבני ברק, מרבה לנסוע לישראל ומתכנן לשוב אליה. "זאת החוויה של החיים שלי לעבוד בניו יורק. פוגשים כל כך הרבה אנשים. קניתי בית בפתח תקווה ואני מממן אותו מהעבודה פה. יש לי אישה יקרה ובת מגניבה והחיים שלנו בישראל. כשאחזור אני לא מתכוון להמשיך בתחום, אני אלא לפתוח עסק יותר פשוט".

לא חוסכים בתבלינים

את "פיתה קורנר", המסעדה הקטנה בשדירת P ואיסט 2, אפשר לתאר כאחות הקטנה של "אולימפיק פיתה". סילביה ואברהם יוחנן מריצים את המקום בהצלחה גדולה כבר חמש שנים. אברהם מספר שהלקוחת שלו שואלים אותו איזה סם הוא שם בשווארמה שלו, והתשובה שלו היא שאיכות השווארמה תלויה בתיבלון.
"אני קובע את כמות התבלינים לפי המשקל. אני לא שוק הכרמל ואני לא חוסך בתבלינים", הוא מסביר. כמו השווארמה המופלאה, גם הפלאפל של "פיתה קורנר" לא מאכזב. הוא נמס בפה ויש בו את השילוב המדויק של טריות ופיקנטיות.
בראשון אחר הצהריים המקום מלא בסועדים. חלק ממלאים את הפיתות בדלפק הסלטים החופשי, אחרים טורפים מנות שווארמה עם באגט ונשבעים שאפילו בתל אביב אין כאלה, ויש שמחסלים בורקסים קטנים ופריכים עם בשר או תפוחי אדמה, עד שהשניצל יהיה מוכן.
תוך כדי בליסה משוטטות העיניים על עמודי "ידיעות אחרונות " או מתמקדות במכשיר הטלוויזיה שמקרין ברגע זה ממש את המשחק של בית"ר ירושלים.
מכל המקומות שבהם ביקרנו, "פיתה קורנר" הכי מזכירה מזללה ישראלית טיפוסית: אנשים מנשקים את המזוזה בכניסה, נוטלים פיתות , דוחסים סלטים, טועמים כדור פלאפל, מחליפים דיבור או שניים ומתעדכנים בחדשות האחרונות.
אברהם אומר שהוא מצטער שלא קרא למקום "המזללה", "כי זה בדיוק מה שיש פה, אנשים באים לזלול אצלנו". חוץ מישראלים תושבי הסביבה מגיעים אליו גם ישראלים ממנהטן, קווינס, לונג איילנד ואורחים שמגיעים לביקור מפלורידה ולוס אנג'לס ומספרים שחברים שלחו אותם. מדי שבוע, אברהם מספר, מגיע אליו לקוח שמזמין באופן קבוע 10 פיתות עם שווארמה שאותן הוא מטיס לבני משפחתו בוונצואלה. גם בחור תושב השכונה שעבר לפלורידה חוזר ל"פיתה קורנר" מדי שבועיים.
בישראל ניהלו אברהם ואשתו מזנון ביפו, כך שלשווארמה ולפלאפל שלהם יש מעריצים גם במולדת. השניים הגיעו לניו יורק לפני 11 שנה עם כסף שחסכו. "החלטתי לא להיכנס למסעדות בגלל העבודה הקשה ונכנסתי שותף במוסך", הוא מספר. "אחרי ארבע שנים הייתי מיואש. השותפות לא הצליחה והכסף החל להיגמר. סילביה אמרה שאין ברירה אלא לחזור לאוכל ומזלי התמזל ומצאתי את הפינה הזאת".
את רוב ההצלחה זוקף אברהם לזכות אשתו. "בהתחלה היה לנו קשה מאוד", הוא מספר, "אנשים לא ידעו עלינו ולקח זמן עד שהשמועה עברה מפה לאוזן . היתה לי אז מכונה קטנטונת להכנת שווארמה והייתי מכין אותה מפרגיות עוף. אשתי
היתה עובדת 14 שעות ביום. לא הבנתי איך יש לה את הכוחות. היום הבן שלנו מגיע בצהריים ועוזר, מה שמשחרר אותי לעשות קניות. בגלל שאין לי מחסן במקום אני קונה בדיוק את הכמויות שאני צריך לאותו יום".
בנוסף לפלאפל, שווארמה וסלטים, סילביה יוחנן מכינה מרקים, למשל מרק שעועית, עדשים ומינסטרונה. אברהם טועם והיא מתקנת את התיבול.

ד"ש מאולמי שושנים

בדרך ל"ברטוליניס", מסעדה איטלקית כשרה בשדרת קוני איילנד, בין שדרת P לקוונטין רוד, חולפים על פני "ג'יאו קפה", שנפתח לא מכבר.
בחזית מסעדת "ברטוליניס" עדיין תלוי השלט שמודיע על "גראנד אופנינג". בסמוך יש ציור של קו הרקיע של מנהטן וכרגיל, תעודת הכשרות של הרב גורניש מתנוססת לתפארת.
שתי בחורות צעירות מסבות לשולחן עם כמה ילדים, כולם שקועים בחיסול פיצה. השולחנות העגולים מכוסים במפות לבנות, הקירות צבועים ורוד כהה, הרצפה עשויה שיש ומנורות עם אהילים יורדות מהתקרה. הסגנון מעט מיושן, אבל ההשקעה ניכרת. אם לא הסושי בר, שנראה כמו גחמה חסרת הסבר, אפשר היה לחשוב שנפלנו בטעות על אולמי שושנים.
בחור בשם יעקב (ג'ק) סעידה, האחיין של בעל הבית, מופקד על ניהול המקום. סעידה מדבר עברית, אבל שייך לקהילה היהודית –סורית בברוקלין.
"בסוריה", מספר ג'ק, "היו לנו מסעדות איטלקיות, כך שהחלטנו להמשיך את המסורת כאן. הבאנו ארכיטקט מאיטליה שעיצב את המקום ולפני ארבעה שבועות פתחנו את המסעדה. הסורים והישראלים מתים על הדגים. כמעט כל הלקוחות שלנו הם דתיים".

הוראות מהשף האיטלקי

מי שנרתע מהסגנון הרשמי המעונב של "ברטוליניס", מוזמן לבדוק את "בורקס פלוס" בשדרת קוני איילנד, בין שדרות L ו- K. הבורקסים נראים מבטיחים, אבל בשעה 16:30 והמקום ריק.
בהמשך השדרה ממוקם "קפה נפולי", ושוב מקדם את פנינו ריח של פיצות מהבילות שיוצאות מתנור הלבנים. המקום מעוצב בסגנון איטלקי עממי, עם מפות פלסטיק משובצות ואהילים צהובים התלויים מהתקרה. במטבח עסוקים העובדים ההיספאנים ובקצה המסעדה אפשר להבחין בערימה של כסאות המיועדות לתינוקות, מה שמרמז שהמקום פופולרי במיוחד בקרב משפחות עם ילדים.
בנוסף למסעדה, הקים הבעלים, דני בן ברוך, מקום למשלוחים והזמנות, השוכן בקצה הבלוק. מנהל המשמרת, יוסי אלימלך, ( 22) שהגיע לניו יורק מקרית שמונה, מספר שבבוקר עובדת המסעדה על שירות עצמי ובערב משרתים את הלקוחות מלצרים מיומנים. הוא מעדכן שאת האוכל מכינים פה על פי הוראות מדויקות של שף איטלקי ושהגרעין הקשה של הלקוחות הקבועים הם יהודים אמריקאים אורתודוקסים מתושבי הסביבה.
אלימלך, שמתגורר בניו יורק כבר שנה וחצי, מתכוון לחזור לישראל תוך כמה חודשים וללמוד. בסך הכל הוא הגיע לאמריקה כדי לעשות קצת כסף, הוא מספר, ועוד מעט הוא חוזר הביתה