קאוריסמקי. תתחילו לשנן

בעבור לא מעט צופים בארץ אקי קאוריסמקי הפיני הוא עצמו "איש ללא עבר", שם סרטו החדש שעלה בסוף השבוע על האקרנים כאן. שכן, אף שמדובר בבכיר יוצרי הסרטים של פינלנד (יחד עם אחיו המוכשר פחות, מיקה, מספק קאוריסמקי כחמישית מתוצרתה הפילמאית של ארץ זו), שם שגור על לשונם של עכברי פסטיבלים, ואחד הבמאים הבולטים בעולם היום – כמעט ולא הוצגו פה סרטיו באופן מסחרי, ואלו שכן ("הנערה מבית החרושת לגפרורים", "הוצאתי עלי חוזה" ו"עננים נודדים") זכו בפלח צופים מצומצם ביותר. סביר להניח שעם סרטו הנוכחי, הזוכה לשם שינוי גם להצלחה במולדתו, קטף את פרסי חבר השופטים והשחקנית בפסטיבל קאן האחרון, ומועמד השנה לפרס האוסקר המיועד לסרט הזר, יחל קהל רחב יותר לתרגל את הגייתו של השם המסובך הזה.
"איש ללא עבר" מצטרף אל כמה מסרטיו הקודמים של קאוריסמקי שעסקו במעמד הפועלים. גם בו הגיבורים מתקיימים בשולי הקיום האנושי, בדל חיוך אינו עולה לעולם על שפתותיהם, מבטם נוגה תדיר, הם שותים למכביר, ומתקשרים ביניהם בלקוניות גמורה. התמציתיות, הצמצום הזה ברגשות וההומור היבש מייצגים את סגנונו הייחודי, על גבול הסוריאליזם, של קאוריסמקי – שהחל את מסלולו המקצועי כדוור ושוטף כלים דווקא – והם ניכרים גם בעיבודים האקסצנטריים שעשה ליצירות ספרותיות קלאסיות ("מסע העסקים של המלט"), וגם בסרטי המסע-רוק הסהרוריים שלו בכיכובם של ה"לנינגרד קאובויס" מחודדי הבלורית.

התשובה הצפונית ל"נס במילנו"

גיבורו של "איש ללא עבר" הוא רתך מובטל (מרקו פלטולה, "עננים נודדים"), שבתחילת הסרט מוכה עד מוות על ידי בריונים רק כדי לקום אחר כך באורח פלא לתחיה, ולהתחיל לנדוד ברחובות הלסינקי כשזכרונו מחוק לחלוטין. הוא מגיע לקומונה של הומלסים החיים במכולות אשפה בנמל המקומי, ומפתח שם קשר רומנטי עם מתנדבת בצבא הישע (קטי אווטינן, שחקנית קבועה בסרטי קאוריסמקי). אך שלא כמו סרטים הוליוודיים רבים שהעמידו את אובדן הזיכרון ממנו סבלו גיבוריהם כבסיס לעלילת מסתורין שבאמצעותה נבחנו שאלות של זהות ושל הסיפור הקולנועי ("בכבלי השכחה", למשל, או "ממנטו"), אצל קאוריסמקי זוהי רק נקודת המוצא לקומדיה קודרת מלאת חמלה, מין טרגדיה אופטימית על חום ואנושיות שצצים בשדרת חסרי הבית.
זהו סרט נפלא, שבו הרגעים הקטנים והמחוות המרומזות מצטרפים לכדי אמירה מרגשת על מוסר וקיום אנושיים, על בני אדם שמצליחים להיוותר כאלה על אף התנאים, על טעם החיים שנמצא דווקא בקרב מי שממוקמים למרגלות הסולם החברתי – ואת הדברים הללו מנסח הסרט מבלי שימעד, ולו לרגע אחד, להטפה. יש כאן שילוב יפהפה בין מציאות מחוספסת ופנטזיה, שהופך במחשבה לרגע את שוכני האשפתות של קאוריסמקי לתשובה הצפונית לדיירי הפחונים של "נס במילנו", מיצירות המופת של הניאו-ריאליזם האיטלקי; וגם – פסקול משובח, פריט מושקע תמיד בסרטי קאוריסמקי. זה מורכב בעיקרו משירי רוק ובלוז אמריקאים של שנות ה-60, שמאירים את עולמו של הגיבור, והופכים בעידודו לחלק מהרפרטואר של חבורת הזמר של צבא הישע. כדאי מאוד לראות!