הכל אישי, חבר

בסופו של דבר, אחרי כל ההכרזות המתלהמות והאמירות השקטות, אחרי החיפושים שיסיימו פקחי האו"ם, אחרי הלילות הלבנים בדיוני מועצת הביטחון, אחרי הפגנות המיליונים, אפילו אחרי דמעות הרעיות והחברות הנפרדות על רציף הנמל מאהוביהן שיוצאים לשדות הקרב – אחרי כל אלה תגיע השעה, יגיע הרגע, ובחדר עבודה לא גדול בוושינגטון, שחלונותיו נשקפים לגן פורח, יישב אדם אחד, לבד, ויחליט. זה יקרה בעוד ימים אחדים, אולי שבועות.
מדהים לגלות בכל פעם מחדש עד כמה, בסופו של יום, מעצבים מנהיגים יחידים את ההיסטוריה. נניח שלא ג'ורג' בוש הבן, השור הזועם מטקסס, היה עומד היום בראש מעצמת העל היחידה בעולם, אלא אל גור, האיש הרך ממדינת טנסי – מה היה קורה אז? מותר לנחש: סדאם חוסיין היה יושב שאנן ובטוח על כסאו.
אחרי הכל, ממש הכל, יש גם - גם? – פן אישי בהחלטה: כל פוליטיקאי נגוע באגו נפוח. מנהיג בכיר, כגון ראש ממשלה, עטוף כולו באגו. ונשיא ארה"ב? אין לו רמ"ח אברים ושס"ה גידים. הוא כולו אגו, שאלמלא כן היה היום מוכר גרוטאות בשוקי מיאמי. בסופו של יום יישב האיש הזה לבד וישאל את עצמו – גם, לא רק – איך ייכנס ואיך ייראה בהיסטוריה של ארה"ב. הוא ייגש לחדרון הקטן ההוא, בצד השמאלי של החדר הסגלגל, זה שבימי קלינטון אירח גם עובדות מהמשרד; הוא יסתכל במראה, יבחן את פניו, יהדק את העניבה הרופפת – ויחליט. הוא יחליט באווירת שתי המילים החשובות ביותר ההן של מנהיג המאפיה, דון קורליאונה: "הכל אישי".
לפן האישי – לא רק, אבל גם – יש השפעה על החלטה הגוזרת גורלות. יש כמובן גם סיבות אחרות – בינלאומיות, לאומיות, תרבותיות, חברתיות – אבל בסוף היום "הכל אישי".
וכך, אפשר שמאות אלפים, שעדיין חיים ברגע זה, נושמים, אוהבים ואפילו רוקמים חלומות – כבר לא יהיו אתנו, בעולמנו, כאשר ג'ורג' בוש יחזור לאותו חדרון קטן במשרדו, יתבונן במראה, יחשוף לעצמו טור שיניים צחורות ויאמר רק לאוזניו: "עשיתי את זה".

הכל אישי, חבר (2)

מנהיגי מפלגת העבודה דהיום כבר אינם ילדים. רובם, בגילם המתקדם, נמצאים בסוף חייהם הפוליטיים. יש להם אולי עוד קדנציה אחת (בתנאי שלא תקוצר), ואולי "יסחבו" עוד אחת. עתיד (?) מפלגת העבודה מעניין אותם כשלג דאשתקד (היה בכלל שלג בשנה שעברה?). כמו כל פוליטיקאי הם אוהבים את השלטון – אם זה בצבא ואם זה בממשלה. אופוזיציה עבורם היא אופציה לימי בחירות, לא לדקה שאחרי פרסום מדגם הטלוויזיה. יש היום במפלגת העבודה רבים מבין המנהיגים שאינם יודעים – כך בפירוש – מה היא רוצה, מה חרתה על דגלה, מה הרעיון המאחד אותה. ובעצם, מי יודע?
התמונות הנוכחיות הניבטות מן הכנסת הן פרפורי הגסיסה של מפלגת העבודה – אל אם כן תתחדש רעיונית (אם אפשר בכלל) ותחדש את רשימת אישיה ומנהיגיה. זהו תהליך לשנים, והוא לא יכול להתנהל כאשר כולם יודעים שאין פיהם וליבם של המנהיגים שווים: הם זוחלים לממשלה (חוץ, אולי, באמת מעמרם מצנע, שמקבל בימים אלה שיעורים ראשונים ב"מבוא לפוליטיקה").
הכל אישי, חבר? כן. הכל אישי.

אישי, חבר?

כל החגיגות הפוליטיות הנוכחיות עלולות או עשויות להסתיים – הכל לפי המתבונן – כבר בזמן הקרוב, כאשר היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, ישלח את תת-ניצב מירי גולן מהמשטרה לשאול את אריק שרון, כראש ממשלה, רק שאלה אחת: "אדוני ראש הממשלה, במלוא הכבוד והיקר, בעניין מיליון וחצי הדולרים ההם, אמרת בפומבי ש'גלעד מצא דרך אחרת' כדי לקבל אותם. מר שרון, מהי 'הדרך האחרת'?".
שתי המילים האלה יחרצו את גורלו הפוליטי של אריק שרון. אילו הייתה "הדרך האחרת" טהורה, נקייה, חוקית – היה שרון חושף אותה מזמן, קבל עם ועולם. למה לא?
"הדרך האחרת", מתברר, אולי עברה בקופתו של חבר (אמיתי!), סיריל קרן, אבל לא הוא שיתקרא בחדרו של שרון "הנדיב הידוע". לא עד כדי כך. "הדרך האחרת" – כדאי לזכור – עוד שבוע, עוד חודש…
לא קלה, לא קלה היא "דרכנו".