שלום, כיתה ב'

מעריצים צמודים במיוחד זוכרים לי את חטאי הנעורים (ואללי, כבר אז לא הייתי נער כפי שטרחו להטיח בי) ואת הטור שכתבתי ב"כל העיר" הירושלמי בסוף שנות ה-80 , טור שכותרתו: "שלום, כיתה א". כמו רבים אחרים, ניסית להבין את הפן הפוליטי ביצירתו הרבגונית של שלום חנוך. "רק בן אדם", כתב חנוך, והשתאה מול המציאות, שכנראה נעלמה ממנו כל השנים הארוכות בהן פעל כאן בארץ ישראל. כמובן שאז לא היו מגיבנים, והמקסימום שקיבלתי היתה קללה או שתיים ממעריציו של חנוך. אבל היו גם מי שחשבו שזה היה במקום. היום, עשור וחצי אחר כך, שוב טורחים מגישים בתחנות הרדיו בארץ לציין כי שלום חנוך כתב ומבצע שיר מחאה: "ראש המשלה" - שיר שנכתב ללא קשר לבחירות (כאילו שלפני הבחירות הכל היה בסדר), והוא מצטרף ליצירת המופת של התינוק שנשבה: אביב גפן. זה חבר לתאמר נאפר, למעין שיר מחאה שאת מלותיו הערביות לא כל כך בחן לעומק, ויצא, מה לעשות, תמים במקרה הטוב.
אצל חנוך, שלא זכה לתהודה ראויה, העניינים פשוטים הרבה יותר. חנוך, כאז כן היום, כתב לו חמשירון פוליטי נאה, מעין מאמר מערכת קטן ובלתי מזיק במעין דקלום, או כמו שאנחנו קוראים לזה, ראפ אשכנזי. מאמרים כאלה כותבים כאן עשרות עיתונאים כמעט כל יום בלי לעשות מזה עניין. שירים כאלה כותבים כאן כבר שנים, ולא עושים מזה עניין. חנוך שר פעם על המשיח שלא בא וגם לא מתקשר; טוב, המשיח בא לפה כבר הרבה פעמים מאז, ובאשר להתקשרויות, כמי שגר עד לפני זמן קצר ליד מרכז חב"ד בגבעתיים, אני יכול להבטיח שהמשיח מתקשר בלי הפסקה ובעוצמת רמקולים שלא מביישת הופעות רוק.
אשר לחנוך, הוא עושה מה שהוא יודע לעשות: לשיר, לחבר, לנגן, לכתוב. אני מקווה שהוא לא חושב ברצינות שיש ערך כלשהו לשיר הזה. כי אם יש, אז אוי לו ואוי לנו. הבעיה כמו תמיד היא בעדר הפתיים שמאכלס את תחנות הרדיו. נמאס לשמוע את ההתלהמות החוזרת מכל נפיחה של אושיית רוק כלשהי, בעיקר אותם שבאמת כבר אין להם מה לומר ומגלים את הגלגל, או את המציאות לצורך העניין , הרבה אחרי שהשטח התוסס כבר טבע בה. זו היתה תמיד הבעיה של מוזיקת המחאה בארץ. ופעם, כשעוד לא היו מדורי מוזיקה ברשת ואתרים, היתה למחאה הזו תהודה מסוימת. תחשבו על זה שרק לפני שבוע קבע העולם פגישה ברשת ויצא להפגין נגד המלחמה תוך יום אחד, ותקבלו מושג מה אנחנו באמת שווים.
עכשיו, כשבארץ מחדשים את אופרת הרוק "מאמי" בהצלחה רבה, לא זוכרים כל כך עד כמה המילים הקשות - שנכתבו בתקופה בה כתב חנוך את "רק בן אדם " - עשו רעש, והן עושות גם היום. כי זו מחאה מרגשת, שחודרת ישר פנימה. יש מוזיקאים שפשוט לא עושים את זה מספיק טוב, כמו שלום. בכלל, מתי שמעתם יצירה מרגשת באמת מאחד מהמוזיקאים הבכירים שלנו? מתי רעדתם למשמע שיר של ותיק או ותיקה? רק השבוע, בפרק סיום העונה של "הבית הלבן", השמיעו שיר שזכה לתהילת עולם על ידי ג'ון קייל, "הללויה" וקיבלתי צמרמורת, למרות שהביצוע לא היה מוכר, סתם ביצוע. חשבתי שכבר הרבה זמן לא שמעתי מקבילה עברית לתחושות החרדה, החמלה, הזעזוע והכאב שיכול שיר לבטא. אולי אני סתם מתנפל על שלום וזו בכלל לא אשמתו, אבל כשהבורגנות מחפשת לה מחאה שלא מחייבת ויתור על נוחות אסתטית, כזו שאפשר לשלוף מהשרוול בלי לחשוב על זה יותר מדי, אז טוב שיש לה את שלום. שלום, כיתה ב'.

וליידיטרון מחזירה אותי לפינגווין

עברתי דירה לרמת גן. אם אתם רוצים לדעת, עיתונאית אחת כתבה לי שזה לא הזמן. בצפון אמרו לי שזו האופטימיות במלא תפארתה, אבל זה גם אומר שנפטרתי מהמון תקליטים ודיסקים, כאלה שלא שמעתי למעלה מעשור. עסק לא קל, להיפרד מחפצים אהובים, אבל מה לעשות; חותכים בבשר החי. ובכל זאת, על הניו-ווייב לא ויתרתי. מתברר שאני אוהב את התקופה הזו, אפילו מתרפק עליה, ואני לא לבד. בין הדיסקים והאוספים שהצטברו על שולחני שמחתי למצוא את "Light & Magic", החדש של "ליידיטרון". דניאל האנט ורובן וו, שהקימו את הצמד ב-98', הוסיפו משך הזמן את מירה ארויו והלנה מארני , ויוצרים מאז מחווה נאה לגל החדש האלקטרוני של תחילת שנות ה-80. למעשה זה נשמע כאילו לקחו את "Fade To Grey" של להקת ויסאז' הוותיקה ומתחו אותו על פני דיסק שלם. אותם קולות מעורבלים, ואלקטרוניקה פרימיטיבית למחצה, וזה נשמע בהתחלה כפוטנציאל לנדנוד, אלא שאחרי שבוע מרוכז עם האלבום הזה, אני לא יכול לעזוב אותו. אולי הנבירה באוסף שהעברתי דירה אחרי כל כך הרבה שנים נגעה בנפשי - אותה ציפור שחורת בגדים מקושטת וספוגת ג'ל, שנעה ימינה ושמאלה בריקוד הפינגווין הוותיק הנשכח, נוקשת באצבעותיה בזהירות בחשכת המועדונים. צפו בסרט על מינימל קומפקט ותבינו על מה אני מדבר. וכן, סמי עושה את זה יותר טוב.

בחזרה אל הדוקטור

עוד אמן שנטוע היטב בשנות ה-80, אם כי המציא בהחלט את שנות התשעים, הוא הדוקטור, אלכס פיטרסון, שמרכיב עכשיו כמעט לבדו את ה-"Orb". אחרי האלבום המאכזב האחרון ובציפייה לבא, שיוקלט עבור הלייבל המסקרן "קומפאקט", עשה פטרסון אתנחתא עבור סידרת "Back To Mine", שמפקידה בכל פעם משימת הרכבת אוסף צ'יל-אאוט בידי מוזיקאי מבוסס. פטרסון, שעבד בתחילת שנות ה-80 בלייבל הניסיוני של בריאן אינו "EG", קשור בכל נימי נפשו לתקופה בה לצירוף "מוזיקה ניסיונית" היה ערך מוסף, וניסה לתרגם אותו במהלך הקריירה שלו לחדשנות, שהפכה את "האורב" למה שהיו בתחילת שנות ה-90: האמביאנט המודרני. אלא שבאוסף הנוכחי הוא מרשה לעצמו להשתולל ולא כל כך לחדש. הספקטרום רחב מאוד: מהצ'אי לייטס (הרכב סול מהסבנטיז) ועד לשניידר טי.אם, הבחור החדש בשכונה בביצוע אלקטרו מינימאלי לשיר של מוריסי (מאלבומו באחרון והמומלץ ביותר של שניידר). הוא משתעשע קצת עם ג'ולי קרוז ואנג'לו באדלמנטי, מתחזק באפקס טווין ובהרכבים שפטרסון עצמו היה חבר בהם, כמו "FFWD”", ומצחקק עם הביצוע הסהרורי האקוסטי של אלק'טריק צ'יירס ל"בארבי גירל" של אקווה (טריק מוכר של ביצועים אקוסטיים לשירי פופ מנצחים). בסך הכל, מי שלא מצפה אלא לאלבום אוסף חביב של איש כשרוני עם ידע נרחב במוזיקה, זה האלבום בשבילו.

הארמדה לא בגרוב

את כל אלו אי אפשר לומר, למשל, על "Lovebox", החדש של "גרוב ארמדה"; סופרמרקט של רעיונות טובים שהיו מצוינים לזמנם, כלומר לפני שנתיים-שלוש, אבל היום מתחילים לשעמם. כבר הרחבתי בעבר בנושא הזה של צמדים שאוספים אמנים אורחים לכל פרויקט שלהם, בין אם אלו ריי וכריסטיאן או "דת' אין וגאס", או לצורך העניין, "גרוב ארמדה". האחרונים, שהביאו לפני שלוש שנים את אחד מאלבומי הסופרמרקט היפים ביותר, "ורטיגו" , חוזרים על הטריק, אבל הוא לא עובד. זה לא אלבום רע או אפילו חסר עניין, אבל העומס והחיבור בין הקטעים לא עובד הפעם והופך את החוויה השלמה כל כך של "ורטיגו" למעמסה תובענית, שאינה מאפשרת לאלבום הנוכחי לחמוק מהשוואה. רציתי ללהג עוד קצת, אבל נדמה לי שהגזמתי הפעם, ובאמת אחרי כמעט חודש וחצי מתחשק לכתוב ולכתוב, כך שאת המחווה ל"ראמונס", נשמור כבר לפעם הבאה.