פריז פינת בית לסין

מחזות ביוגרפיים מהווים תמיד אתגר למחזאי, לשחקנים ולקהל. הקושי לעמוד מול האיכויות המיתולוגיות הנכללות בסיפור חייו של נשוא המחזה עלול להרתיע, ומצד שני מהווה את כוח המשיכה לחומרים מסוג זה. המפתח לפיצוח הדמות נעוץ לרוב בטיפול שמעבר לברור מאליו ובחשיפת הצד האנושי של האייקון המוכר.
סיפור חייה הקצרים של הזמרת הגדולה ביותר של השנסון הצרפתי, אדית פיאף - ממש כמו זה של דמויות טראגיות כבילי הולידיי או מרלן דיטריך - הוא כר פורה של פוטנציאל תיאטרלי, שבתרגומו למחזה מתקשה איכשהו לגעת בלב הפועם עדיין דרך שיריה של פיאף, 40 שנה לאחר מותה. תיאטרון בית לסין מעלה החל משבוע שעבר את המחזה "פיאף" של המחזאית הבריטית פאם ג'יימס ובכיכובה המרשים של רמה מסינגר. מסינגר, שהצליחה לרגש בעבר בהצגות מוזיקליות כמו "קול קטן" (תפקיד עליו זכתה בפרס התיאטרון), לקחה על כתפיה הצרות את אחד התפקידים המאתגרים ביותר שניתן לחשוב עליהם ומצליחה להקים את האגדה לתחיה בכשרון רב, למרות המחזה.
למרות אורכו (כשעתיים ורבע), מציג "פיאף", המחזה מאת ג'יימס, תמונות חיים שטחיות באופן מסורבל ומטולא. חלקים שלמים ומהותיים מתוך הביוגרפיה של פיאף, כמו נישואיה לזמר ז'אק פילס או הרומנים המדוברים שלה עם בני חסותה - ביניהם איב מונטאן (איתו הופיעה בין היתר בסרט "Etoiles Sans Lumiere" של הבמאי מרסל בליסטן), ז'ורז מוסטאקי (שכתב במשותף עם פיאף את "מילורד" אחד משיריה המוכרים ביותר) וז'ילבר בקו - הושמטו מהמחזה ויוצרים חלל משמעותי שהחסר בו דרוש להבנת דמותה. גם הקשר שלה עם שארל אזנאבור והקומפניון דה לה שאנסון, שעלו לגדולה בזכותה, נמחק בגרסה התיאטרלית.

ילדה קומית או אשה טראגית?

האגדה גורסת כי אדית ג'ובאנה גסיון - לימים אדית פיאף - נולדה על מדרכת רחוב בלוויל מספר 72 שברובע ה-20 בפאריז. למרות שבמציאות היא נולדה בבית חולים פריזאי, האגדה התאימה כמו כפפה מרופטת למי שצמחה והפכה ממקבצת נדבות וזמרת רחוב לקול המזוהה ביותר עם השנסון הצרפתי. בת ללוליין שהתגייס לשורות צבא צרפת במלחמת העולם הראשונה ואם זמרת ממוצא איטלקי-קאבילי שנטשה אותה בינקותה, גדלה פיאף תחת השגחתן של שתי סבותיה, אחת מהן מנהלת בורדל בנורמנדי. עם תום מלחמת העולם הראשונה הצטרפה פיאף לקרקס בו עבד אביה והחלה לשיר למחייתה. בין המדרכות, הקרקס, השירים ובתי הזונות צמחה, מבלי להתכוון, הקריירה של פיאף.
המערכה הראשונה של המחזה בנויה מסגמנטים קצרים שמנסים לשרטט את הדרך מביביה ורחובותיה האחוריים של עיר האורות אל אורות הבמה והכוכבות. התמונות האווריריות מציגות בחורה ילדותית עם פה-ג'ורה, שמזכירה יותר גרסת סיטקום קלילה לאלייזה דוליטל מ"גברתי הנאווה" מאשר את נפתולי חייה של פיאף. גם הטרגדיות הגדולות של האישה הקטנה (1.46 מטר בלבד) - אותן טרגדיות ששינו לחלוטין את חייה, כמו הרצח האכזרי של אמרגנה הראשון לואי לפלה, האיש שהוציא אותה מפינת רחוב פיגאל, נתן לה את שמה (פיאף - שמשמעותו "אנקור קטן") והציב אותה לראשונה בחייה על במת מועדון Gerny’s היוקרתי - או מותו בהתרסקות מטוס של מאהבה, המתאגרף מרסל סרדאן (עבורו כתבה את "המנון לאהבה"), מטופלים בחלקו הראשון של המחזה באופן כללי וגס.
חלקו השני של המחזה מצליח לגעת ברבדים עמוקים יותר של הדמות, בין היתר בזכות סצינות ארוכות יותר שבהן בא לידי ביטוי הטמפרמנט הבוער של פיאף. מסינגר הופכת מול עיני הצופים לשברי אישה המונעת על-ידי התמכרויותיה לאלכוהול, למורפיום ולאהבה ונכנעת לבסוף להרס העצמי. הבחירה שלא לציין במחזה שפיאף נפטרה בגיל 48 ממחלת הסרטן מעמיקה את התחושה שהמחזאית ביקשה לשמר את אגדת פיאף במקום לנסות ולפרק את דמותה לגורמים.

מילים שמשמרות תקופה

התרגום המבריק של דורי פרנס מצליח לא רק לשמר את רוח שיריה של פיאף, "ההמון", "פדאם", "האקורדיוניסט", "מילורד", "בראבו", "שלושת הפעמונים" - אלא גם להעביר את האווירה הכללית של פאריז, ערש לידתה של האגדה.
פיאף היתה צרפת בלי מרקטינג, בלי מצעדי פזמונים, בלי טבלאות מכירות של דיסקים, עם כשרון ותשוקה אינסופית. במציאות של היום, שמטפחת אגדות בעיקר על בסיס הלוק והסאונד הנכון, פיאף היא קול מתקופה אחרת וכולם רצו, ועדיין רוצים, חתיכה ממנה - החל ממבצעים כלואי ארמסטרונג, ג'וזפין בייקר, מרלן דיטריך, ג'וני הולידיי, סרז' גנסבורג ולייזה מינלי, וכלה בלהקות מחול כמו בת-דור, שהעלתה בתחילת שנות ה-80 מופע על חייה, ותיאטרונים בעולם שהעלו הפקות ביוגרפיות כמו "Piaf Je T'aimes". ההפקה של בית לסין - גם אם היא מספקת הצצה קטנה ובלתי מספקת על האישה שלא ידעה חרטה מהי (כך על פי מילות השיר "Non Je Ne Regrette Rien" שכתב עבורה שארל דומונט) - עושה חשק לחזור הביתה ולהניח את המחט על הווינילים השרוטים של פיאף.