הקוורטט הבשרני

זהו זמנם של ארבעה גברים עבים: שרון, ליברמן, איתם ולפיד. רביעיית שליטים זחוחים, בשרנים, תאוותנים למראה, מלאי איבה ונטולי חמלה, המשתלחים בהנאה לא מוסתרת ביריביהם. עוינים, לוחמנים, אלימים. כל אחד מהם מייצג פן קשה אחר של הישראליות החדשה. כל אחד מהקוורטט הבשרני הזה מכה בציבור אחר. אחד נלחם באליטות וחולם על צ'צ'ניה, רודף שופטים ושוטרים ישרים, והאחר מכה בשמאלנים ומרחיק ערבים וזרים. אתה לא יכול לתאר לעצמך את הקוורטט הזה נכנס למעלית אחת. כאילו גדלו כל הזמן, התרחבו ללא גבול, הפילו אימה על סביבתם ללא הרף. אפילו כשהם מחייכים, נדמה כאילו צחקו אחרי חבטה מוצלחת או לפני הנחתה חדשה על איזה מובס או מיעוט. אריק, אפרים, אביגדור וטומי. תמיד ינאצו או יאיימו, יניפו אגרוף או יבטיחו מכה ניצחת. קוורטט המכים.
מולם, כמו אופוזיציה צנומה של איש אחד, עומד גבר כחוש יחסית, מזוקן ומסוגף למראה שאינו מחייך, אינו פולט נאצות ואינו אלים. הוא נראה כמו צבי בסרט טבע של ערוץ ה"נשיונל ג'יאוגרפיק" שעומד מול משפחת אריות. הנה הוא לבדו. העדר שלו עצמו נטש אותו, כל הדליה איציקים והפואדים השאירוהו טרף מאחור. הנה האריות בוחנים אותו בעיניים מלאות חמדה. הנה הם מתחילים לנוע לאיטם. בצילום הבא הם קורעים אותו לגזרים או, במקרה הטוב, הוא מצליח להימלט לבדו. פוליטית נדמה כאילו מצנע הבודד וארבעת השליטים העבים מתקיימים בשתי ארצות נפרדות, בשתי פלנטות או בשתי מערכות חיים שונות, כשתי חלליות שחולפות זו לצד זו במרחבי הגלקסיה.
כי מה בא מצנע להגיד? בואו נשב ולא נכה. בואו נדבר ולא נפציץ. בואו נעצור לרגע את הכאוס ואת הריצה אל הגיהנום וננסה לשוב לניהול תקין. שפתו ישירה, הוא אינו מפחיד. אינו מגדף. הוא מבטיח משהו שברצונו לקיים. הוא מבקש ניירות עבודה מסודרים מאנשים שכבר רימו אותנו בעבר. לא מזמן ניהל בשקט עיר, ואז הוטל אל גוב האריות להציל מפלגה אבודה. עתה, נדמה, הוא ניצב נדהם מאכזריותם של הטורפים שנקלע לתוכם.
"אם אין לך אינסטינקט הרג אל תיקלע לפוליטיקה הישראלית", אומרים החברים. אבל האמירה הרווחת הזאת, שכבר הפכנו אותה לאמיתה, משאירה אותנו רק עם בעלי אינסטינקט ההרג, ללא דבר זולתו. רק עם הטורפים. איש מרביעיית הגברים העבים לא הוכיח עד היום שום כישורי ניהול מדינה, לא הבטיח שקט, לא התנהל מבלי לקלל, לא פילס דרכו, גם במפלגתו, בלי לרמוס שותפים.
אם לא נאמר פה שבחי מצנע לפני שייעלם – נשכח כי בעבר היינו בני אדם. בעבר כיבדנו את הזולת. בעבר פעלנו על-פי כללים וחוקים סבירים יותר. בעבר לא היינו נותנים לארבעה אנשים כאלה לנהל את חיינו כאילו אין דרך אחרת זולת זו המוליכה – כמקובל אצל כל הטורפים – רק אל בקעה מלאה עצמות.