התאבדות רוקנרול

האמונה בשיר שפוגש אותך בצומת דרכים ונחרט בזיכרון לנצח, היא אחת מיסודות אהבת המוזיקה שמנחים אותי שנים. לכן אולי אני רוטן כל-כך על שירים שמפספסים את הרגע - וזה לכל מי שתהה מדוע נטפלתי לשלום חנוך. ניסו להסביר לי במידה נחרצת, פחות או יותר, שיש לשיר מחאה נחיצות בפשטות; אני מבין את הטיעון, אבל לא מקבל אותו (ראה השירים של דילן ואפילו המנוני הפאנק של הסקס פיסטולס, שהיו חכמים והמנונים כאחד). לפעמים דווקא שיר נידח שפוגש אותך בנקודה מכרעת בחיים חוזר וחודר פעם אחר פעם. כך קרה לי עם אחד מהשירים היותר מצמררים של אלן ווגה, "ג'י טאד'ור", מאלבומו הנשכח והבלתי אפשרי כמעט להשגה לצערי, "Saturn Strip", שיצא לפני כמעט עשרים שנה. לפני יותר מעשור חשבתי לרגע שהשבתי לי אהבה, וכפי שאני עושה עם אהבות, לקחתי אותה למדבר. שם, בדירת חברים, מישהו השמיע את השיר הזה על רקע השקיעה המדברית, וכל מי שהיה בחדר שתק ונתן לווגה לצעוק את המנון האהבה המיוסרת הזו, שיר אהבה מהצד האפל. ועם זאת , שיר שהחזיר לי לרגע את האמונה בניצחון המוזיקה, החזיר לי את האהבה, וכמובן לקח אותה מיד אחר-כך, אבל זה כבר סיפור אחר.
השבוע, כשהגיע אלי האלבום האחרון, הרביעי בסך הכל, של "סואיסייד", הצמד שהקים ווגה עם מרטין רב בראשית שנות ה- 70, נזכרתי ברגע הקסום הזה ונשאבתי אליו בחזרה. כוחו ועוצמתו של השיר ההוא חיפה במידה מסוימת על החולשה של האלבום החדש. חשבתי שאני אולי סלחן מדי למוזיקאים שעשו לי משהו בלב, ופחות סלחן לאחרים (שלום חנוך, למשל?), אבל באותה מידה, העובדה שצמד כאוטי, כמעט מפחיד, סימבול תת-תרבותי, כפי שרק ראשית שנות ה-70 בניו-יורק יכלו לנפק, מזעזע אותי עד היום, שווה התייחסות, גם אם אף אחד כבר לא זוכר מי הם היו בדיוק.
"סואיסייד" פעלו בתחילת דרכם בסצינה הניו-יורקית ממנה הגיחו גם "הניו-יורק דולס", ומאוחר יותר הפאנקיסטים הראשונים של אמצע שנות ה- 70. אז הם היו עוד צמד מיצגנים אומנותיים להחריד, אבל מתוך המופע הסמי-תיאטרלי הזה יצא האב טיפוס לכל הצמדים האלקטרוניים של שנות ה- 80: "תא רך", "דמעות לפחדים", "תמרונים תזמורתיים בחשכה", "יאזו", "אירייזר" ודומיהם. הקונספט שבו זמר כריזמטי על סף הטירוף זועק את נשמתו כשברקע ניצב איש קלידים שקט ומופנם, התחיל עם אלן ווגה ומרטין רב. התקליטים הראשונים שלהם היו ונשארו יצירות מופת שאפילו מוזיקאים כמו ברוס ספרינגסטיין נוהגים לציין כמקורות השפעה, ומוזיקאים פחות מוכרים היום, כמו ריק אוקאיזק (לשעבר מה"CARS"), נשבו בקסמם, ועבדו עימם בתחנות שונות בקריירה הלא קרייריסטית שניהלו השניים.
גם בשנים בהן שלטה בגל החדש הגותיקה והדיכאון, "סואיסייד" היו כמו סרט אימה מוזיקאלי. על רקע הזעקות והיללות של ווגה, ניהל מרטין רב מערכה אלקטרונית עמוסה בצרצורים התנפצויות, והרבה מתכת, מה שהפך מאוחר יותר חביב מאוד על סצינת הטכנו התעשייתי של דטרויט ושיקגו באמצע שנות ה-80. אלא שכמו שקורה לרוב, סואיסייד היו בעיקר צמד מוערך שלא מכר כמעט, ולמרות שגם אלבומי הסולו שלהם היו ונשארו מופתיים, הם לא פרצו לתודעה הציבורית.
לפני מספר חודשים יצא לאחר יותר מעשור אלבומם האחרון, "American Supreme", שבו, למרות עדכונים קלילים בדמות ראפ ואלקטרוניקה חדשנית יותר, הכל נשאר כפי שהיה תמיד: דיכאוני, מינימליסטי, עמוס בפחדים אלקטרוניים לא אנושיים, ומעל לכל נוגע ללב. שיר עצוב של שני יוצרים בני חמישים פלוס שתמיד יישארו נחלתם של מעטים מדי; האלטרנטיבה הוותיקה בעולם, זו שתמיד תזכה למילה טובה, אבל אף אחד לא יטרח לקנות אותה.

בחזרה אל הגאבה

מי שבאו מאותו אזור, מאותה תקופה, ובמשך זמן רב נחשבו גם כן לשוליים הוותיקים והמשפיעים ביותר, והפכו בעשור האחרון לחביבי המבקרים, למרות שלא זכו ליהנות כל-כך מההערצה הזו, הם "הראמונס". בשנה האחרונה, אחרי שגם ג'ואי וגם דידי מתו אחד אחרי השני, זכו "הראמונס" להיות סוף סוף אגדה אמריקנית אמיתית. באמצע שנות ה-70, כשהפאנק הזריז והמטופש שלהם חצה את האוקיינוס ושינה את פני המוזיקה בבריטניה עם הנחת היסודות למהפכת 77', הם השתדלו לא לחרוג ממסגרת השתי-דקות -לשיר ומהשימוש בשם משפחה משותף. וכך המנון הפאנק האולטימטיבי, "ג'ודי", נחתם בקרדיט האלמותי: 'ראמון, ראמון, ראמון, ראמון' (ואגב, יפה שאף אחד לא ניסה לעשות לו גרסת כיסוי ,כי זה ממש בלתי אפשרי). עכשיו, שכולם רוצים לזכור, יצא אלבום המחווה שנושא את שם אחד משיריהם: "We’re A Happy Family " עם שמות נחשבים כמו מטאליקה, יו 2, רד הוט צ'ילי פפרז, גארבאז', הפריטנדרס וטום וייטס, וכולם נורא רצו והשתדלו לעשות כבוד. לחלק זה הצליח, לחלק פחות, אבל אווירת הנונסנס השמחה של הראמונס והאינטנסיביות שלהם נשמרה, למרות הסתייגותם של מבקרים רבים.
אהבתי דווקא את הקטעים של מטאליקה, הרד הוט צ'ילי פפרז, אדי וודר וקיס. הביצוע של גארבאז' הזכיר לי שפעם, לפני עשור וחצי, שירלי מנסון הייתה חברה בלהקת ניו-ווייב סקוטית ("גוד ביי מיסטר מקנזי") ועדיין יש לה את זה - את הסיומות הקטנות מבית המדרש של פטי סמית וסוזי סיו. טום וייטס כדרכו הפך את הראמונס למופע בלוז פרטי, ויו-2 השתדלו, אבל לא הצליחו להרזות את הצליל המשומן מדי. בסך הכל, כמו שהאלבום החדש של "סואיסייד" ידחוף מישהו לשמוע את הראשונים, אלבום המחווה הזה, שהוא מהנה כלשעצמו, יעודד , אני מקווה, לשמוע את היצירה של "הראמונס", ועכשיו היא מצויה בשפע בהוצאות מחודשות.

באקלי? לא בבית ספרי

אני אוהב מאוד לכתוב על נושא מסוים ולגלות בתגובות ,שמשפט אחד עניין יותר מכל הטור כולו. כך היה כשכולם תקפו אותי על האזכור הצנוע ל"יורצייט" של זאפא. לא תבעתי אז את עלבוני, ובאמת זאפא היה יקר לליבי. עשיתי הרבה קילומטראז' כדי לטרוח ולראות אותו בהופעה (וזכיתי לאושרי לאחת מהחוויות המוזיקליות המדהימות של חיי). גם בטור האחרון האזכור של "הללויה", שיר שנכתב על ידי ליאונרד כהן, התפרסם בביצוע של ג'ון קייל וזכה לחידוש של ג'ף באקלי, הביא לרוב התגובות על טור שעסק בעצם בשלום חנוך. אז, תהרגו אותי, אבל אני לא אוהב את ג'ף באקלי המנוח, וגם לא כל אהבתי את אביו, טים באקלי המנוח גם כן. אני משוכנע שזה מוריד לי נקודות בתור מבקר, אבל זה הטעם המוזר שלי, ולכן גם לא הייתה שום אפשרות שאזהה את הביצוע של ג'ף ל"הללויה", פשוט הוא לא בפלייליסט שלי, תודה וסליחה.