יונית ומיקי מציעות כתף רכה

האומנם יש טעם בהפעלתו התפלה של קו הגמר המלאכותי הזה, בו נשב כולנו ונחלק ציוני עובר ונכשל על סיקורו של פיגוע המוני? המדיום, לכל הרוחות, רחוק מלהיות המסר במקרים האלה. המדיום הוא נושא בשורה שהודחקה משך כחודשיים. אבל התכנסנו כאן, מישהו ודאי מעוניין, בואו נדבר על זה.
מטבילת האש הראשונה שלו בסיקור פיגוע חי יצא ערוץ 10 בשן ועין. את פתיחתו המגומגמת עד מחנק של השידור החי – עם מפה של חיפה שנראתה כמו צוירה על מפית הקפיטריה בידי צאצאו בן הארבע של עובד אולפן אקראי – מוטב לכולנו לשכוח. אם ממש התרכזתם, יכולתם לשמוע את טיפות הזיעה נושרות מגופה של טלי מורנו, המבזקנית בת-יומה שהושלכה לאולפן, ונקוות לשלולית על הריצפה תחתיה. למורנו היתה אפס אינפורמציה למסור, מעט מדי כתבים שידעו במה מדובר (צבי יחזקאלי בישר לה משכם כי "אני לא נמצא באזור הפיגוע") ויותר אוויר מת מכפי שנותר באוטובוס ההרוס. מורנו התגמגמה והתלעלעה לחילופין – וזה ברגעים בהם חשה ביטחון. עוד שניה והיתה נסה מהאולפן על נפשה ופורשת לענף הטקסטיל.
לערוץ 2 היתה בדיוק אותה אנטי-אינפורמציה, אלא שמי שהיו בסרט הזה כבר עשרות פעמים הם כעת אלופי העולם בהפיכת ואקום-מידע מוחלט לתזרים טקסט אינסופי בטון בוטח ושוצף – רוני דניאל לבדו יכול למשוך שעות, כפי שאמנם עשה, עם "לא בטוח בכלל שמה שקרה או מי שביצע את הפיגוע בחיפה יצא היום מאיזשהו מקום, אפשר שהוא שוהה בשטח ישראל מזה זמן, כמובן שזה מוביל למישהו שמסייע, הפרטים האלה הם באמת בגדר הערכות ראשוניות" – המשיכו לבדכם.
כך קרה כי לאורך חצי שעה קריטית מדי הצטייר ערוץ 10 כמגזין נערי המתנ"ס המבקשים להיות, יום אחד, עיתונאים, בעוד שב-2 עבדו על פס הייצור השגרתי: הפיצוץ כטריגר המותח את הקפיץ שיאפשר לגיבורי החדשות הוותיקים, כולל נוסבאום בשיאו, לברבר למיקרופון עד שאחרון הצלמים יפרוש למיטתו, אולי גם קצת אחר כך.
ערוץ 10 הפך את הקערה כשהיה הראשון להביא צילומים חיים ממקום הפיגוע – בשעה שב-2 משכו עוד לפחות 40 דקות ללא חומר חי, ועלו לבסוף – כמי שעוברים זובור פומבי – עם חומר אליו צורפה הכיתובית "באדיבות ערוץ 1". לחברת החדשות לא היתה מצלמה בודדה בכל אזור חיפה, והתוצאה היתה גרועה בהרבה מהיתפסות עם המכנסיים למטה; מדובר היה במכנסיים שנותרו מקופלים בארון.
בשעות הערב שוגרו הבנות לאזור הפיגוע על מנת לאפשר לכם כתף רכה בעודכם חוזים בשלד הפח המפויח מפונה מהמקום. זו, על-פי הסכמי החלוקה הקיימים, הטריטוריה המסומנת של מיקי, אלא שהפעם – מתנשפת ונוגה מדי, פותחת כל כניסה למערכה באנחת "כן, יעקב" כבדה, נראתה נערתנו מאומצת והומיה מדי. יונית סיימה עם תוצאה מדויקת, חדשותית ונוחה יותר לצפיה.
אלא שכל זה, כאמור, כסף קטן אם לקחת בחשבון את נחרות התחזיקו-אותנו שהחלו לעלות באותן דקות מגרונותיהם הניחרים של פאוול וראמספלד, ואת התחושה הכללית והמוכרת מדי, כי שובו של הנאחס לחיינו – צפוי ככל שהיה – אירע מוקדם מדי, גודע באיבחה איזו תקוות-שווא אופורית, קטנה ומטופשת – מטופשת לגמרי, אנחנו יודעים – כי בכל זאת, לא ברור איך, יהיה פה קצת שקט. אליך, יעקב.