מחיר התגובה
להגיב או לא להגיב, זו דילמה שמלווה אותנו עוד מימי האינתיפאדה הראשונה, שכן אחד המחירים לתגובה הוא שהיא עשויה להאפיל על האירוע שהוביל אליה
המושג ספין תקשורתי הוא בדרך כלל פעולה יזומה שמנסה גורם כדי למשוך את התקשורת לעסוק בנושא אחד ולא בנושא אחר. ספין יכול להיות של פוליטיקאי, שבעיות פנימיות גורמות לו למשוך את סדר היום התקשורתי והציבורי לכיוונים שנוחים לו יותר, כמו למשל בעיות ביטחוניות או בעיות חוץ.
במקרה הזה, המתקפה בעזה בוודאי איננה מיועדת להיות ספין תקשורתי תוצרת ישראל. הישראלים בוודאי אין להם ענין שדעת הקהל העולמית תתמקד בנזקים שנגרמים לאוכלוסייה ולתשתית בעזה. תחת זאת יש לנו עניין למקד את תשומת הלב בנפגעים שלנו בפיגוע שהיה אצלנו. קיים אפילו פוטנציאל הסברתי בקשר שבין הפיגוע בחיפה והפיגוע במגדלי התאומים, נוכח המכתב שהשאיר המתאבד, בו שיבח את אירועי ה-11 בספטמבר.
הספין, אם נוצר כאן, הוא "ספין תאונתי" - משהו שקרה בלי שהתכוונת שיקרה. או שיתכן שהצד השני, במקרה זה הפלסטינים, תימרנו את הפעולה של צה"ל לספין תקשורתי שנוח להם.
זו הדילמה הישראלית הנצחית מאז האינתיפאדה הראשונה. כל פיגוע שאתה מגיב עליו עלול להפוך את התגובה לנושא שמאפיל על הפיגוע עצמו ועל קורבנותיו. אם ניקח למשל את מבצע "חומת מגן", שבא אחרי הפיגוע הנורא והקשה מכל, במלון "פארק" בנתניה בליל הסדר. התמונות של טנקים ישראלים פורצים לערים ביהודה ושומרון החליפו במהירות את התמונות הקשות של שולחנות הסדר המגואלים בדם. מבחינה זו בוודאי שלא היה כאן ספין ישראלי, אלא ספין תאונתי, שאינו מכוון, או ניצול תקשורתי של הפלסטינים כדי להסית את תשומת הלב.
הדילמה הזו קבועה, אחרי כל פיגוע. להגיב או לא להגיב. אחד המחירים שנלקחים בחשבון היא שהתגובה לפיגוע עשויה להפוך לנושא תקשורתי מרכזי - יותר מאשר הפיגוע עצמו.