למה התכוון "הארץ"?

בחברה דמוקרטית, בסופו של דבר, אזרחי המדינה אחראים לגורלם. בעניין זה, חלה חובה מיידית ודחופה על אזרחי ישראל להגדיר לעצמם – ולאחרים - את הגבול שמעבר לו אין הם מוכנים עוד לסבול את הניצול הציני של חופש הדיבור כאמתלה לעיוות המציאות ולהשחרת דמותה של מדינתם, לחשיפת כוחות המגן שלה לסכנות בלתי סבירות וקידום האינטרסים של גורמים העוינים את ארצם. בימים אלה נדמה שעל-פי כל אמת מידה, נחצה גבול זה.
ביום הפיגוע הרצחני בחיפה הופיע בעיתון "הארץ" מאמר מערכת תחת הכותרת "ההרג בעזה". במהדורה בשפה האנגלית של העיתון הייתה הכותרת מעט שונה – "Senseless Killings " – כלומר "הרג חסר היגיון". עניין הכותרות ומשמעותו יובהר בהמשך. במאמר מאשים הכותב את מפקדי צה"ל, את שר הביטחון את וראש ממשלת ישראל בביצוע פשעי מלחמה:
"בפעולות צה"ל בעזה, בשבועות האחרונים ...הזהירות מפני פגיעה בחפים... נעלמה. המבצעים מפילים חללים אזרחיים לעשרות...האחריות לנעשה בעזה נחלקת בין הדרג המבצע – פיקוד הדרום, האוגדה, החטיבה והכוחות – לבין הדרג הבכיר. בצבא זהו הרמטכ"ל משה יעלון, שמעליו ראש הממשלה אריאל שרון, ושר הביטחון שאול מופז".
המאמר משך תשומת לב בעולם, ולמחרת הוא הופיע כמעט במלואו בעמוד המערכת של היומון הבינלאומי רב היוקרה International Herald Tribune, שבבעלות הניו- יורק טיימס, הנוהג להביא לקוראיו מבחר של מאמרי מערכת מובילים מעיתונים אחרים בעולם. הפעם, כותרת המאמר הייתה שילוב של הכותרות המקוריות בעברית ובאנגלית - "Senseless Killings in Gaza" – כלומר "הרג חסר היגיון בעזה".
קשה מאוד ליישב התנהגות זו של עיתון ישראלי עם גישה אחראית ומפוכחת כלפי המדינה ואזרחיה, שהרי גם לפי "הארץ", הרוב הגדול של ההרוגים הפלסטינים בעזה (כמעט 50 מתוך 72) לא היו אזרחים תמימים. עם זאת, הדבר לא מנע מהעיתון מלרמוז שהמטכ"ל והדרג המדיני מרוצים מהפגיעה בנשים בילדים. קשה להעלות על הדעת פירוש אחר לדברים אלה: "מאחר שהמטכ"ל והדרג המדיני אינם מתייחסים לתוצאות המבצעים כאל תקלה, מן הדין להניח שבעיניהם פועלים הכוחות בעזה כנדרש מהם" . כלומר, הרג חסר אבחנה של אזרחים הוא הנדרש מצה"ל!

עמדות תלושות

"מן הדין להניח" גם דבר נוסף – והפעם לגבי התנהגות העיתון ומניעיו. מאחר שקשה לשער שמערכת העיתון לא ידעה שהמאמר עלול להסב נזק רב לישראל ולהועיל למבקריה ואף לאויביה, קשה להימנע מהמסקנה שזו גם הייתה מטרת פרסומו, שהרי לא היה במאמר שום ערך חדשותי מיוחד, אלא רק יחוס (בלתי מנומק) של כוונות זדון למפקדי הצבא ולראשי הממשל הישראלי. על כן קשה להימנע מייחוס כוונת זדון למפרסמיו.
מספר גורמים חוברים יחד כדי להגביר חשד זה ואת תחושת הסלידה מנימת המאמר ומסגנונו. נכון שמערכת העיתון לא יכלה לדעת עד כמה אומלל יהיה עיתוי הפרסום – שעות ספורות לפני הרצח ההמוני בכרמל – אך הדבר ממחיש עד כמה תלושות עמדותיו מהמציאות, עד כמה הן חד-צדדיות ועד כמה הן מתעלמות מאופי היריב.
יתרה מזאת, אין להעלות על הדעת שעורכי העיתון לא שיערו שפרסום המאמר, שבועות ספורים אחרי החלטת בית המשפט הבלגי בדבר העמדתו האפשרית לדין של ראש ממשלת ישראל בגין פשעי מלחמה בלבנון, יפול כפרי בשל בידי אלה המנסים להצדיק את ההחלטה השערורייתית והאנטי-ישראלית הזאת.
אלא אם כן גורס "הארץ" שעל המדינה להותיר את אזרחיה חסרי מגן לחלוטין, עליו להכיר בנחיצותה של פעילות צבאית כלשהי נגד אלה המבקשים את נפשי אזרחיה. קשה להניח שבעיתון "שכחו" את מניין ההרוגים הישראלים בג'נין, כתוצאה מהזהירות המפליגה מפני פגיעה בפלסטינים – עם שרון כראש ממשלה ומופז כרמטכ"ל. האם "הארץ" מציע להמשיך ולחשוף את חיילי צה"ל במבצעים בעזה לאותם סיכונים, כדי להפחית בקורבנות פלסטינים, שבקרבם מסתתרים מתככני ומבצעי רצח ישראלים?
אם התשובה לשאלה זו היא "לא", קשה להבין את תכלית פרסום המאמר, למעט הטלת דופי בשמה של ישראל, בצבאה ובממשלתה. אולם, אם התשובה היא "כן", אזי הפירוש הבלתי נמנע של הדבר הוא, שבעיני "הארץ" עדיף להקריב חיי ישראלי כדי למנוע אובדן חייו של פלסטיני. תהיה התשובה אשר תהיה, ראוי שהציבור הישראלי יהיה מודע לה ולמשמעותה. כאמור, בחברה דמוקרטית, בסופו של דבר, ציבור האזרחים הוא האחראי לגורלו.