צבר מתגייס לצה"ל

שלושים וחמישה בני נוער ישראלים מכל רחבי ארה"ב הגיעו בסוף השבוע לסמינר של גרעין "צבר" שנערך במלון פאלאס, ניו ג'רזי. זה היה מפגש שלישי מבין חמישה שאמורים חברי הקבוצה לקיים לפני נסיעתם לארץ באוגוסט הקרוב, לצורך גיוס משותף לצה"ל.
עבור חברי הקבוצה, רובם דור ראשון או שני של מהגרים מישראל, הגיוס הוא הגשמת חלום. איכשהו, למרות הטרור והאינתיפאדה, המלחמה הצפויה עם עיראק והמצב הכלכלי הקשה, הם עדיין נחושים לממש את החלום הגדול. גם העובדה שהם יעבירו את השירות כחיילים בודדים, ללא אבא ואמא שבאים לבקר בשבת, לא מרפה את ידם.
"הג'וק הזה שנכנס לכם לראש" - מגדירה מישל בורשטיין, עולה חדשה מקנדה שבאה לספר לחברי הקבוצה את הסיפור האישי, את מה שיצר אצל אחדים מהנערים חיכוכים עם ההורים, וזכה להרמת גבה בקרב החברים שמתקשים להבין מדוע הם עוזבים את חייהם המרופדים באמריקה ובמקום ללכת לקולג', נוסעים להתגייס לצבא ההגנה לישראל.
בשבת אחר הצהריים נראו חברי הקבוצה מגובשים למדי. המדריכים, ליאור זיידל וניר טופר, שפגשו את חברי הגרעין לפחות פעמיים בעבר, מכירים את כולם בשמות הפרטיים. בשלב מסוים פצחו הצעירים בשירה נלהבת במבטא אמריקני של
"בשנה הבאה" כשהם מתופפים בידיהם על הכסאות. אחדים כבר החלו לתכנן מה המאכל הישראלי הראשון שיאכלו לאחר נחיתתם בארץ.
גרעין "צבר" של תנועת הצופים בצפון אמריקה, שמלווה את המתגייסים לצה"ל לאורך כל השירות, נוסד לפני 13 שנה בעקבות פנייתם של שלושה מבוגרי התנועה בקליפורניה, שהחליטו שהם רוצים להתגייס לצה"ל וחיפשו מסגרת מתאימה. מה שהחל כמסגרת של תיאום ואספקת מידע, הפך לפרויקט מורכב של התנועה, במסגרתו נערכים מפגשי גיבוש וסמינרים לצעירים ישראלים או ישראלים לשעבר שרוצים להתגייס, כולל מפגש עם מפקד הנח"ל, בסמוך לנסיעתה לארץ.
ליאור זיידל, מרכז תנועת הצופים בצפון אמריקה, הגיע לניו יורק לפני כחצי שנה לשליחות של שלוש שנים. לדבריו, מונה היום התנועה ברחבי ארה"ב כ- 2,000 חברים בגילאי 9 עד 18. "התנועה שמה לה למטרה לעזור למי שרוצה ומעוניין לעשות עלייה ולשרת בצה"ל", הוא אומר. "אנחנו לא מיסיונרים ולא מטיפים לגיוס, אבל מספקים תמיכה לאלה שמעוניינים לעשות את הצעד הזה", הוא מדגיש.
אחרי הגיבוש, כשחברי הגרעין מגיעים לארץ, הם מבלים שלושה חודשים בקיבוץ, מטיילים בישראל, שומעים הרצאות בנושאים שונים ומתחברים למשפחות מאמצות מהקיבוץ. "כל אחד מהצעירים מתגייס לצה"ל באופן עצמאי, ובסופי שבוע ובחופשות הם חוזרים למשפחה בקיבוץ", אומר זיידל. "בסופי שבוע, כשהם נשארים בבסיס, המשפחות באות לביקורים וגם לטקסי הסיום של הקורסים השונים. השנה, למשל, יש שני חבר'ה מהגרעין הקודם שנמצאים בקורס טיס, חייל אחד בסיירת דובדבן, כמה חבר'ה בנח"ל וכו'".
חברי הגרעין מקבלים זכויות שמשתוות כמעט לאלה של עולים חדשים, כמו למשל לימודי תואר ראשון בחינם, אם הם
נשארים בישראל אחרי הגיוס. לדברי זיידל, כ- 80 אחוז מחברי הגרעינים של "צבר" נשארו עד כה בישראל. 20 האחוז הנותרים נסעו לטייל במזרח הרחוק, כמו החברים בצבא.

חושבים שעברתי שטיפת מוח

משפחת פלנקר עקרה לארה"ב לפני כמה שנים בגלל שאיפות הקריירה של האב, היום מרצה לפיזיקה באוניברסיטת סטנפורד. "התוכנית היתה לבוא לשנתיים, אבל מאז שעזבנו עברו כבר שבע שנים", אומר נתן (17).
"הגענו לפה בבום הגדול של אינטל ב- 1996 כשהמון ישראלים מתחום ההייטק הגיעו לסיליקון ואלי, ועד היום אני לא מבין למה לא חזרנו לארץ", הוא ממשיך. "אבא שלי רצה לחזור אחרי שגמר את הדוקטורט, אבל אמא אמרה שנמאס לה להתחיל כל הפעם מחדש. היא רצתה שהילדים שלה ילמדו משהו בחיים, ירכשו שפה נוספת, שלא לדבר על לימודים בקולג'".
ההורים של נתן חלוקים באשר לאפשרות שבנם הבכור יתגייס. "אבא שלי, שברח מהשירות בצבא הרוסי כדי לעלות לארץ, אמר שאני לא יכול להיות ישראלי אמיתי בלי לעבור את החוויה של הצבא בארץ". "אמא שלי שונאת את הרעיון שאסע לישראל ומקווה שאולי עוד אשנה את דעתי", הוא אומר. "סבתא שלי, שגרה בירושלים, חושבת שעברתי שטיפת מוח. היא מתקשרת ואומרת לי, 'שוב שטפו לכם את המוח עם השטויות של הגרעין. כאן מפוצצים אוטובוסים ואנחנו מפחדים שתמות'. הפיגועים די מפחידים, אבל מצד שני אסור להראות שאנחנו פוחדים. באחד הביקורים שלי בארץ עברתי בתחנת אוטובוס חמש דקות לפני שהיה פיגוע וגם סבתא שלי ניצלה מפיגועים. זה לא שינה את העובדה שתמיד רציתי לחזור לארץ".
לפני שנה חשב נתן לחזור לבד לישראל, ללא ההורים, לסיים את הלימודים ולהתגייס לצבא. "אבל אז שמעתי מחברים בצופים על החוויה שעברו כשנסעו להתגייס ולגור בקיבוץ עם הגרעין. התחלתי לעבוד בספריה כדי לממן את כרטיס הטיסה והוצאות הנסיעה. אני מאוד מתגעגע לירושלים, לחברים, למסיבות. הכל עוד טרי בזיכרון. בסאן ואלי יש הרבה ישראלים, במיוחד ממוצא פרסי, כך שכל האמנים הישראלים מגיעים אלינו. אייל גולן הופיע אצלנו וגם שרית חדד".
בשנתיים הראשונות שלו בקליפורניה למד נתן בבית ספר יהודי. "גדלתי עם ציצית וכיפה ובכל שבת היינו מבקרים בבית כנסת, אבל בכיתה ט' הורדתי את הכיפה והסתרתי את זה מאבא שלי". אחרי שנתיים באמריקה עבר נתן לבית ספר ציבורי והחל לחפש ישראלים בגילו להתרועע איתם. "אני מרגיש שיש קיר ביני לבין האמריקאים. כדי לקבוע פגישה אתה צריך לתכנן
חודשים מראש", הוא אומר. "בארץ חייתי בצורה שונה, יצאתי עם חברים ולא פחדתי לחזור הביתה מאוחר כי מישהו יחטוף אותי. במשך כל הזמן הזה שמרתי על קשר עם החברים שלי בארץ, שעודדו אותי לחזור. אחד החברים שלי אפילו התערב עם חבר אחר על 10,000 שקל שאני אחזור. בכתה י' התחלתי ללכת לצופים ונכנסתי חזק לקטע של הצופיות. גיליתי שאני אוהב את זה: מדי חאקי, עניבה, סמלים. אני רוצה להיות כמה שיותר קרבי בצה"ל. אני כבר לא יכול לחכות לגיוס".

אמא כמעט נחנקה

פלורנס לו (22), המכונה "פלולו", גדלה בעיירה ליד אילינוי שהיא מכנה בהומור "עיירת פיתוח". בעברית במבטא אמריקני היא משחזרת כיצד שמעה על הגרעין. "בביקור האחרון בארץ, לפני שישה חודשים, מצאתי משפחה מאמצת שעלתה לישראל לפני עשר שנים. הגעתי אליהם דרך המשרד ללימודי חו"ל של 'ברנארד', המכללה לנשים של אוניברסיטת קולומביה, שם אני עומדת לסיים את הלימודים במאי הקרוב. התקשרתי והם הזמינו אותי להתארח בשבת בבית שלהם בעין כרם. גילינו בפגישה שיש לנו תחביב משותף: ריקודי עם. נוצר בינינו קשר יפה והם אימצו אותי. הבן שלהם התגייס לצבא בנובמבר ויום אחד, כשהלכתי לבקר אותו, פגשתי חברה שלי ממנהטן שהפכה לחיילת. הייתי בהלם'. והיא סיפרה לי על הגרעין של הצופים".
פלולו הרהרה עמוקות באפשרות שתתגייס לצה"ל. "זה היה חג ההודיה וכשחזרתי הביתה ההורים שלי התקשרו כדי להגיד חג שמח ולספר לי שקיבלתי הצעת עבודה כמדריכה של 30 סטודנטים אמריקאים שהגיעו לארץ. אמרתי להם שיש לי תוכניות אחרות להתגייס לצבא הישראלי ולעשות עלייה. אמא שלי כמעט נחנקה. היא אמרה: 'או.קיי, אנחנו נחשוב על זה, את תחשבי על זה ונדבר'. אחר כך היא קראה לאבא שלי. 'סטיב', שמעתי אותה אומרת בטלפון, 'הבת שלנו רוצה להתגייס לצבא בישראל. יש לך מה להגיד בנושא?'".
הוריה של פלולו, יהודים אמריקאים, נולדו באילינוי. אביה משמש כראש הפדרציה היהודית באיזור המדינות אילינוי, קנטקי ומיזורי. ב- 1994 ביקר האב לראשונה בישראל. פלולו קיבלה חינוך יהודי טיפוסי. בחופשות הקיץ היא בילתה בקייטנות יהודיות, היתה חברה בתנועות נוער וחשה תמיד קשר עמוק לארץ. היא היתה משוכנעת שהיא מדברת עברית שוטפת עד שהגיעה לנמל התעופה קנדי בניו יורק לפני כמה שנים בדרכה לביקור בישראל וקנתה את "ידיעות אחרונות".
"קניתי את העיתון וניסיתי לקרוא לא הבנתי אף מילה, התביישתי נורא ובאותו רגע החלטתי שאני אבקר בישראל כל שנה עכד שאדבר עברית שוטפת"
"החלטתי לדחות את רעיון הגיוס בשנה כדי להשלים שני תארים בבית המדרש של 'ברנארד'. חשבתי שזה יהיה אדיוטי לוותר על הלימודים שעבדתי עליהם כל כך קשה . זה יצא לטובה כי במחזור הזה של 'צבר' יש אנשים בגיל שלי. היה לי קשה עם המחשבה שאני אהיה הבחורה הכי מבוגרת בגרעין, שכולם יהיו צעירים ממני בארבע שנים".
ההורים שלך מפחדים מהטרור בישראל?
"ההורים דואגים באופן טבעי, למרות שאמא שלי אומרת שהיא דואגת לי יותר כשאני במנהטן. אמא שמחה על כך שאני מגשימה חלום. אבא שלי הוא ציוני ואני חושבת שהוא גאה שאני נוסעת. יש לי אח בן 20 שמאוד תומך בי, אבל כששאלתי את אחותי בת התשע אם היא תבוא לבקר אותי, היא אמרה שתבוא כשלא יהיה מסוכן. סבא שלי שירת בצבא האמריקני במלחמת העולם השנייה ועלה לארץ. הוא היה ממקימי קיבוץ תל יוסף. אחרי תשע שנים הוא היגר לארה"ב. אני ציונית לגמרי, ישראל היא המקום היחיד בשביל יהודים. חשוב לי להרגיש ישראלית. אני לא רוצה להיות אמריקאית שעלתה לארץ, גרה בירושלים ומדברת אנגלית".
איך את מסתדרת עם הישראלים, כבר התחלת לדחוף בתור?
"לפעמים ממש קשה לי עם הישראלים. אני שונאת כשאומרים שהאמריקאים הם חומרנים ורדודים, אבל מצד שני אני מוצאת שלישראלים יש מבט יותר רחב על החיים. קשה להיכנס לחברה שלהם כי הם ביחד מאז בית הספר היסודי. וכן, אני כבר דוחפת בתור ובכל פעם כשאני חוזרת מהארץ ומחכה בתור למונית, זה נראה לי משונה

קשה עם הסחוג

כשנועה לבנון (22) מאינדיאנה היתה קטנה היא היתה מבקשת מאבא שלה שישמיע לה במערכת את "המגפים של ברוך" של כוורת. היא זוכרת היטב גם גם שירים של מתי כספי ובועז שרעבי. למרות שהיא מדברת עברית במבטא אמריקני כבד, נועה היא בת לאב שעלה מאוקראינה בנעוריו ולאם ממוצא תימני שגדלה ביד אליהו. לבנון מספרת בגאווה שהמשפחה של אמא שלה הם "תימנים מיד אליהו", ושסבא שלה, דוד סולמי, הוא אחיו של גד סולמי מקבוצת הכדורגל של בני יהודה. המאכלים האהובים עליה הם מלאווח וג'חנון שהמשפחה אוכלת מדי שבת והמרק התימני שמכינה סבתא שלה, בכל פעם שהמשפחה מגיעה לביקור. רק עם הסחוג קצת קשה לה.
הוריה של נועה הגיעו לאינדיאנה לאחר שאבא שלה, שהוא דוקטור לביומכניקה ומחשבים, רצה לעשות תואר שני באוניברסיטה המקומית. הנמשך עברה המשפחה עברה לסיאטל. כילדה שגדלה בבית מסורתי, נועה זוכרת היטב את ההליכה המתישה ברגל בראש השנה ויום כיפור מהבית לבית הכנסת הרפורמי, שהשתכן בבניין האוניברסיטה. זה היה המוסד היהודי הדתי היחיד באיזור מגוריה.
היא זוכרת את החברות שלה שואלות אם למשפחה שלה יש עץ בחנוכה, ולמה לא קוראים לה קתי או ג'סיקה כמו לכולן במקום נועה, שבאנגלית זה שם של בן. גם נועה עצמה לא אהבה את השם שניתן לה. רק כשהחלה ללמוד ספרות בפרינסטון היא מצאה סוף סוף אנשים שיודעים לבטא את שמה. כשסיימה את התואר הראשון והחלה לשקול להמשיך לתואר שני, התעוררו בה לראשונה מחשבות על גיוס לצה"ל. נועה שקלה להתגייס עוד בנובמבר שעבר, אבל החמיצה את המחזור והחליטה להתגייס במרץ. בדיוק אז גילתה אמא שלה, שחיפשה באינטרנט מסגרת חברתית לאחותה הצעירה, את האתר של ארגון "חץ וקשת".
"המדריך של חץ וקשת' שמע שאני רוצה להתגייס לצבא בישראל ואמר שאני חייבת ללכת לקבוצה של הצופים. יצרתי קשר והגעתי לפגישה הראשונה של הסמינר בינואר השנה. ממש אהבתי את זה".
הגיוס הוא מבחינתך צעד ראשון לקראת חיים בישראל?
"יכול להיות, שאוהב את החיים שם וארצה להישאר. בעניין הפיגועים אני חושבת שאם זמני יגיע למות, אמות, זה לא בידי"

מהישיבה לצבא

יניב גבאי (23) מטינק, ניו ג'רזי, בוגר ישיבה יוניברסיטי, תמיד רצה לשרת בצה"ל. ב- 1999 הוא בילה שנה בישיבת בית
וגן, והתאהב. הוא גדל בהרצליה עד גיל שש, אז החליטה אמו, ילידת ברוקלין, לחזור לאמריקה. לדבריו, אמא שלו לא רצתה שידבר עברית מחשש שזה ימנע ממנו להתרגל לחיים בארה"ב. אביו, שעוסק בסחר ביהלומים, משתמש בעברית בעיקר כשהיה כועס.
על גרעין "צבר" שמע מחבר מהאוניברסיטה שהתקשר למענו לסוכנות היהודית ובירר את האפשרויות שעומדות בפניו להתגייס. יניב התלהב מהרעיון, אבל חשש שלא יימצא לו אוכל כשר בקיבוץ.
איך קיבלו ההורים את הרצון שלך להתגייס?
"אמא בוכה כל יום, אבל היא יודעת שאי אפשר לשכנע אותי. היא חשבה שהלימודים באוניברסיטה יוציאו לי את השטויות מהראש, אבל גמרתי את האוניברסיטה, כיבדתי אותם כמו שרצו, ועכשיו הגיע הזמן להחליט בשביל עצמי מה לעשות בחיים".
אתה לא מפחד?
"אני פוחד יותר על אמא אם יקרה לי משהו. אבא שלי אומר שהאמהות הן אלה שבוכות אם משהו קורה לבנים שלהן".
אתה רואה את עצמך נשאר לחיות בישראל?
"התרגלתי לחיות בלי הרבה כסף כי אני יודע שזאת עלולה להיות בעיה בארץ, למרות שאני מאמין שבסוף מסתדרים. אני מקווה לגור אצל דודה שלי בנתניה. לא אכפת לי לנקות שם רצפות. העיקר לגור בארץ".