כפר גלובאלי קטן. עכשיו ברצינות

בשעה שתיים וחצי נפרד קוטנר מ"נקמת הטרקטור" וקיווה לחזור אחרי המבזק. הם לא חזרו, כי בחיפה התפוצץ אוטובוס, ובדרך לעכו ראיתי את עשרות האמבולנסים שיצאו מערי הצפון חשים למקום האירוע.
דקה לפני זה הם דיברו על מוזיקה ואמנות ויצירה, ורציתי כל כך לחזור אליהם אחרי המבזק. אולי משום כך אני זוכר טוב את מה שסיפר אבי בללי בבחינת רגע קטן של שפיות, או ניתוק מהמציאות, אליה הוטלתי באכזריות המאפיינת את התרבות המיטלטלת בין דם לשמיים. אני מחבב את "נקמת הטרקטור", חבורה ותיקה של מוזיקאים שנטועים היטב במסורות מוזיקליות הזוכות להערכה בשנים האחרונות. בללי סיפר על פגישה עם הצלע החדשה בלהקה, הטכנאי אודי קומראן, אותו פגש פעם בלונדון בהופעה של "גונג", ומיד חשתי קירבה לאדם שיודע לתאר באהבה להקה שהמוזיקה שלה כמעט נמחקה מהתודעה המוזיקלית. את "גונג" הוא הזכיר כי נקמת הטרקטור - כמו ההרכב האגדי ההוא משנות השבעים - לא בוחלת בצירוף שמה למילה אמנות. זו לא בושה, לדברי בללי, לשאוף ליצירה שלאו-דווקא פונה לקהל הרחב ומנסה להיצמד לאמת משלה ולהגדיר את עצמה כהרכב עם זיקה לתרבות מחייבת. היום זה נשמע כמעט כחילול הקודש לנסות ולהיתלות ביומרות שמקורן עוד במוזיקה המתקדמת, אבל כפי שנוכחתי לדעת, מה שנראה כסוג מוזיקה שנעלם לחלוטין, צובר מחדש תאוצה, ויעידו האתרים המשוכללים של חובבי הפרוגרסיב והתגובות הנזעמות שקיבלתי לפני מספר שנים כשהעזתי להטיל דופי בסגנון שהיה בעצם האהבה הגדולה שלי בילדותי.
עדיין מוזר בעיני לשמוע היום הרכבים כמו "אטמוספירה", שלאחרונה הדפיסו את אלבומם היחיד מלפני עשרים שנה, ולחשוב שפעם השקיעו מאמץ כל כך גדול בנגינת קטעים ארוכים, מורכבים ועמוסים בקטעי סולו. אבל אני מעריך ומוקיר את האהבה של היוצרים האלו, שהאמינו ביכולתם לקחת את הרוק למחוזות יומרניים ושאפו כל כך לקבל לגיטימציה ממוסדות מכובדים כמו קלאסי וג'אז, במטרה להיות המוזיקה הקלאסית החדשה. אני חושב שלא כל כך הצליח להם, ומאמין עדיין כי הביטוי הטהור והנעלה ביותר של הפופ הוא השיר בן שלוש הדקות - אותה יצירה קטנה ומשוחררת מתסביכים ורגשי נחיתות מול המוזיקה הקלאסית. לכן אני מעריך כל כך את נקמת הטרקטור, שבמקביל לעבודה שלהם במחוזות "תרבותיים" כמו פסי-קול ומוזיקה למחול, יודעים גם לכתוב שירים נפלאים ומוזיקליים, כשהם מחברים את המורשת הפרוגרסיבית לבית הגידול של הגל החדש בתוספת האישית המיוחדת שלהם. הדיסק החדש שלהם אולי לא יחנוק את המצעדים, אבל כרגיל, כמה שירים מתוכו יישארו עמנו עוד שנים רבות.

קינגסטון פינת לילינבלום

ממחוזות קרובים של חקר המוזיקה וכתיבה למחזות ומחול הגיע גם חיים לרוז, לשעבר מחצית הצמד ביקיני ומי שעבד, בין השאר, עם ברי סחרוב וזהבה בן, וכתב ללהקת בת-שבע (וירוס). לפני שנתיים הוא הוציא אלבום סולו ראשון, "לרוז", שנראה ונשמע כאילו יצא מאולפני ההקלטות של קרודר ודורפמייסטר, או מחבורת הדאב של וינה. כבר באלבום ההוא הפגין לרוז שליטה ברזי הדאב, והשימוש שלו באלמנטים אלקטרוניים עכשוויים מרשים בכל קנה מידה. בשנתיים שעברו הוא לקח את אהבת הדאב צעד אחד קדימה והוציא אלבום שהוקלט אמנם בתל-אביב, אבל יכול היה להיות "All Stars", שמשתתפיו, ברובם, הגיעו ממסורת דאב בריטי. לרוז שיתף פעולה בעיקר עם אמנים שהגיעו בקביעות לערבי הדאב של הדינמו-דבש, ליין מוצלח במיוחד, שתפס פה היטב וסחף הרבה ישראלים.
הדאב קל יותר לחיבור עם מוזיקאים שאינם ג'מאייקנים. הוא אינו מסורתי כמו הרוטס-רגאיי, הוא פתוח לפרשנויות ואינו מוגבל לסוג מסוים של מבצע. לכן אולי, בשנים האחרונות, הוא אחד הסגנונות בעלי היכולת להתחדשות תמידית, כי כמו בקוקטייל, הוא הולך טוב עם כל דבר. אין כמעט דמיון (אך יש כמובן קו מקשר) בין הדאב הקדום של לי סקרץ' פרי, פריס פאר אי וקינג טאבי, לבין מה שמוציאים היום האולפנים בגרמניה, באוסטריה ואפילו בבריקסטון שבלונדון, מורשת משמעותית בדאב המודרני. היום האלקטרוניקה תופסת מקום עיקרי ביצירות דאב, אבל עדיין דאב טוב הוא דאב שקול ג'מאייקני מרשים תופס בו מקום מרכזי.
לרוז לא ניסה לתרגם את האהבה שלו לישראליות. הוא ניסה להגדיר את הזיקה בין המקום בו הוקלט הדיסק לאורחים, שמבטאים אותה במילים, אבל בניגוד להרכבי רגאיי שפקדו את הארץ בשנות ה-80 כמו "הגלדיאטורס" ו"אלפא בלונדי", שהקדיש תקליט שלם לירושלים ולציון, נעדרת כאן אווירת הקדושה והמיסטיות שכה אפיינה את הדור הראשון והשני של הרגאיי. כדיסק דאב, זהו מוצר שיכול היה להיווצר בכל ארץ אחרת, ובתור שכזה הוא בינלאומי לחלוטין. אפשר לפיכך לבקר אותו לא כהישג ישראלי, אלא כדיסק אחד מתוך מאות שיוצאים בעולם בכל שנה.
מה שאני מנסה בעצם לומר זה שאחרי שמתאוששים מההלם הראשוני, זה דיסק טוב, אך לא הרבה יותר טוב מדיסקים אחרים שיצאו השנה. לרוז גייס למשימה אמנים כמו As Haile Malakot ו-Dayjah Jonah Dan מ"הדיסייפלס" הוותיקים, כולם מוכשרים בטירוף ועושים עבודה מצוינת. אלא שאחרי האזנות מאסיביות (מאיפה אתם לוקחים את האינפורמציה המוטעה שמבקרים שומעים דיסק פעם-פעמיים ורצים לכתוב, הא?), הוא לוקה בחיסרון אחד בולט: קצת אחרי האמצע הוא מתחיל לשעמם. יכול להיות שזו תופעה מוכרת באלבומי דאב רבים, אבל מתקבל הרושם שקו מנחה ברור יותר היה עושה חסד לדיסק והופך אותו מטוב לגדול. בעיה נוספת היא הרצון המסוים של המוזיקאים לרצות את המאזין הישראלי בשיבוץ משפטים שיבהירו היטב שהנה הם כאן, בארץ, ונהנים מכל רגע של שיתוף הפעולה בין הדאב הבינלאומי וישראל.

מילת המפתח: ייצוא

השבוע סקר אבישי מתיה את שלושים הלהקות הישראליות שיוצרות בשפה האנגלית, ואכן, מעקב אחרי דיסקים שיוצאים בלייבלים כמו "פאסט" ו"פאקט", והפעילות הרוחשת במועדונים כמו "ג'ה פן", "הפטיפון", ודומיהם, וההשמעות המעטות אך הקבועות בתוכניות רדיו אלטרנטיביות, מגלים שיש לנו בכל זאת פן בינלאומי שאינו נופל מאחיו העשירים ובעלי ההזדמנויות מעבר לים. לרוז הוא חלק ממגמה מתפשטת של יצירה עם פנים לייצוא. פעם זה הצליח לנו עם "מינימל קומפקט", וכיום זה מצליח עם הרכבי מטאל ופאנק למיניהם, אם כי בסקטוריאליות המצומצמת. מהשפע הזה עוד ייצא משהו. וההשפעה על המוזיקה המושרת בעברית תמשיך להתקיים ולהזין את היצירה האנטי ממסדית, שתחלחל כרגיל אל המיינסטרים. בשבוע שבו ענק כמו הד-ארצי נמצא בקשיים גדולים ותעשיית המוזיקה עומדת בפני זעזוע נוסף, המנטרה עליה שוקד המדור הזה מיום היווסדו מקבלת תוקף נוסף, לאמור - גם אם אתם קטנים ורחוקים מהתעשייה, האפשרויות לייצור היום, למרות הכל, פתוחות ומגוונות מתמיד.