סרוסי נתן, ויצמן לקח

העיתונאי יואב יצחק חשף את פרשת ויצמן, סיפור שכלל עובדות מרשיעות לכאורה, אישים, אינטרסים ומעל הכל – כסף רב. בית הנשיא עמד שבועות ארוכים תחת זרקור בלתי מחמיא. חוקרי משטרה נכנסו בגניבה לבית הנשיא כדי לגבות את עדותו תחת אזהרה. מנגד הגיעו תומכי ויצמן כדי לחזק את ידיו בשעות הקשות.
ב-30 בדצמבר 99' חשף יואב יצחק, דיווח על סכומי כסף גדולים שקיבל נשיא המדינה עזר ויצמן מהמיליונר היהודי אדוארד סרוסי בין השנים 1988-1993. הכספים הועברו במטבע זר לחשבונות הבנק של ויצמן ובני משפחתו בישראל.
בתגובה ראשונה הסביר הנשיא כי קיבל את הכספים במתנה מידיד קרוב. את המתנות ניאות לקבל לאחר שקיבל את אישור עורך דינו, חנינא ברנדס, כי מדובר בפעולה כשרה.
ויצמן אישר כי קיבל את הכספים, אולם טען כי אין בפעולותיו דופי משום שקיבל אותם בתמיכת עורך דינו. אולם במערכת הפוליטית דרשו רבים מויצמן להתפטר לאלתר או לכל הפחות להשעות עצמו מהתפקיד עד שיתבהרו העובדות. על כך הגיב הנשיא ב"אחכה לראות מה תחליט פרקליטות המדינה. אני לא מתכוון להתפטר". מקורבי הנשיא אמרו לעיתונאים כי כנראה הכספים שהתקבלו מסרוסי, נועדו לטיפול בשאולי ויצמן, בנו של הנשיא, שמצא את מותו בתאונת דרכים ב-90'. הנשיא הכחיש את הדברים.

החקירה

התחקיר העיתונאי הוביל לבדיקה בפרקליטות, על ידי פרקליטת המדינה עדנה ארבל וצוותה, שם נבחנה האפשרות כי ויצמן עבר על חוקי המס בישראל, חוק שירות הציבור (מתנות) וחוק מימון מפלגות (התשל"ג 1973). לאחר ימים ספורים הועבר חומר החקירה למשטרת ישראל.
פרשת ויצמן הביכה את בית הנשיא, ראשי השלטון והציבור הישראלי. זו הפעם הראשונה בה דבק חשד כלשהו בנשיא מדינה. זו גם הפעם הראשונה בה נדרש נשיא מדינת ישראל, מוסד נשוא פנים, לחקירת משטרה תחת אזהרה. ויצמן כאמור בחר שלא להתפטר מתפקידו או לצאת לחופשה בעת שמתנהלת נגדו חקירה, אולם נמנע מלהשביע שופטים חדשים כמקובל.

העברות הכספים

מהתחקיר של יצחק עלה כי הנשיא ויצמן קיבל בין השנים 1988 ל-1993 כ-453 אלף דולר מהמיליונר היהודי אדוארד סרוסי. הכספים הועברו לחשבונו של ויצמן ולחשבונות של רעייתו ראומה ויצמן, בתו מיכל יפה ובעלה דב יפה. באותה עת כיהן כזכור עזר ויצמן כשר המדע בממשלת שמיר.
ויצמן יפה את כוחו של עורך דינו חנינא ברנדס לטפל בכספיו באמצעות חשבון נאמנות בסניף בנק תל אביבי שנפתח ב-87' תחת השם: "נשיץ ברנדס ושות' עו"ד – נאמנות". לחשבון זה זרמו כספים מחו"ל ומשם הועברו לחשבונות אישיים לשימושו של עזר ויצמן.

ההיכרות

ויצמן פרש במאי 80' מתפקיד שר הביטחון בממשלתו של בגין. במשך כשנה נותר חבר כנסת. לאחר הבחירות ב-81' פרש לעסקים פרטיים ונכנס לשותפות עסקית עם ידידיו רמי אונגר ודוד קוליץ בעסקים שונים. באותה תקופה הכיר ויצמן את אדוארד סרוסי על ידי מכר משותף, גבי טורנר. באותן שנים שקל סרוסי אפשרויות השקעה בעסקים בישראל, במקביל לצמצום עסקי הטקסטיל שלו בקוסטה ריקה.
אנשי ביטחון ישראלים שנשלחו על ידי ויצמן חילצו ב-84' את אדוארד סרוסי מחוליית חיסול בקוסטה ריקה. החיבור בין המיליונר היהודי לויצמן היה מיידי. זמן קצר לאחר מכן סייע סרוסי לויצמן ולבנימין בן אליעזר לייסד את תנועת יחד. המפלגה זכתה בשלושה מנדטים בבחירות והצטרפה לגוש המערך. על מערכת הכספים של התנועה פיקדו איש העסקים אונגר ואריה שומר שהיה האיש שישב על ברז ההוצאות. סרוסי, שלמד לחבב את ויצמן, ביקש לרפד את דרכו אל תפקיד בכיר במערכת השלטונית בישראל והזרים למפלגה 5 מיליון דולר.

ההדלפה

במקביל לחקירת פרטי הפרשה פתחה המשטרה בחקירה כנגד מדליף המסמכים. פרשת ויצמן אותה העלה העיתונאי יצחק לכותרות התבססה על שורת מסמכים חתומים, פרטי העברות בנקאיות ותשלומים לרשת של חשבונות בנק. השאלה המיידית שעלתה לכותרות במקביל להתייחסות הישירה לחומר המפליל היתה – מי הדליף?
עורך הדין ברנדס חשד באבי פלקסר, חשב במשרדו שפוטר מתפקידו לפני שהפרשה התפוצצה. פלקסר נעצר, אולם שוחרר לאחר שהחקירה ניקתה אותו מכל חשד.

הקשר לנמרודי

בשולי הפרשה המשיכו לחפש את אותו אינטרס סמוי שהביא להפצת אותם חשבונות ישנים. שמו של מו"ל מעריב עופר נמרודי עלה בהקשר זה. נמרודי פנה מספר חודשים לפני כן אל נשיא המדינה בבקשה שיחון אותו לאחר הרשעתו בפרשת האזנות הסתר. לאחר בדיקה השיב הנשיא לנמרודי בשלילה וסרב לחון אותו. מכאן עלה חשד כי משפחת נמרודי חשפה את המסמכים המפלילים. בפגישה עם כתבים כשבוע לאחר שנחשפה הפרשה נשאל ויצמן האם איימו עליו עופר ויעקב נמרודי בפגישה שקיים עמם בביתו שבקיסריה בעניין החנינה. ויצמן השיב לשאלה ב"היו כמה דיבורים לא יפים", אך לא פירש מעבר לזה.

סגירת התיק

בתום חודשיים של חקירה בפרשת ויצמן המליצה המשטרה לסגור את התיק נגד הנשיא באשמת לקיחת שוחד ומתן שוחד - ולהימנע מהעמדתו לדין בשל חוסר ראיות. על עבירות מרמה והפרת אמונים נמצאו ראיות מספיקות להעמדה לדין על פי המשטרה, אולם התיק נסגר משום שעל עבירות אלה חלה התיישנות.