קול המון

גם בשעות אלה, כשצבאות הקואליציה מתקדמים לעבר בגדד, וכשהמפציצים יורקים אש על אדמת עיראק – ולא כמו בעת הפצצת דרזדן במלחמת העולם השנייה, או בהפצצת גרוזני במלחמת רוסיה-צ'צ'ניה, הם נזהרים שלא לפגוע באוכלוסייה אזרחית – נמשכות בעולם הפגנות ההמונים נגד המלחמה ברודנות של סדאם חוסיין. מעולם, לא לפני המלחמה נגד היטלר ולא אחריה, לא בימי הפלישות הסובייטיות לבודפשט ולפראג, ולא בזמן התערבות מעצמות המערב בקרבות הדמים במדינות אפריקה המערבית, שרבבות חפים מפשע היו קורבנותיהם – מעולם לא זרמו מיליונים כה רבים בעולם הנוצרי ובמזרח המוסלמי כאחד, בהפגנות סוערות, כמו אלה הנערכות נגד העוול הנורא שבמלחמה זו, שאסרו שתי מעצמות דמוקרטיות, להפלת דיקטטורה של עריצות אכזרית.
כשנשאלים המזדנבים אחר ההפגנות האלה אם הם תומכים באותו נבל, הם עונים כמובן: לא! אבל איך נוכל להסכים שצבא של אימפריה זרה יטיל פצצות על מדינה ריבונית, שעלולים להיפגע מהן אזרחים חפים מפשע? על אף התשובה הצדקנית הזאת, מתנוססים בהפגנות אלה, בברלין ובפאריז, ובערי המזרח הרחוק, שלטים עם דיוקנו של אביר הצדק סדאם חוסיין מעל ראשי המפגינים. שלא להזכיר שבעזה וברמאללה ההמון הנלהב משמיע חרוזים הקוראים לסדאם החביב לדפוק את תל-אביב ולהמית את יושביה בנשק כימי וביולוגי.
"קול המון כקול שדי", אומר הפתגם הרומי; ומכר ותיק שלי, כדי לחזק את טיעונו בדבר צדקת ההמון במקרה זה, מונה לפני שמותיהם של סופרים נודעים בעולם, כולם "אנשי-רוח", שנתנו מעין "כתב הכשר" של בד"צ לדרישה זו לא לצאת למלחמה נגד עיראק. כן, "אנשי-הרוח", שניחנו בחוכמה עליונה. שבשעתם חתמו על כל הכרוזים והעצומות התומכים בסטאלין, גם לאחר שנודעו כבר מעשי הזוועה שלו, לרבות ההוצאות להורג של המוני איכרים ופועלים ושל אנשי רוח שלא ענו אמן אחריו, בארצו שלו.
בלונדון, בשנים 69'-70', הייתי עד להפגנות המוניות של "נוער הפרחים" הנושא נפשו לחופש, עם רבים מ"אנשי-הרוח", עם סיסמאות המפארות את מאו טסה טונג, ועם שלטי דיוקנו מעל לראשים, וכולם קוראים בהערצה "מאו! מאו! מאו!" – ובאותם ימים עצמם הוציא מאו רבבות להורג, ו"מהפיכת התרבות" חיסלה אלפים מאלה הנושאים נפשם, כמוהם, לחופש. היכן היו אז חוכמתם ודבקותם המוסרית של "אנשי-הרוח"? והאם קול ההמון הזה היה "קול שדי"?
ואיך נוכל אנחנו להתעלם מכך שבכל ההפגנות האלה לא רק כורכים אותנו כשותפים לפשע עם ארה"ב, אלא, לדעת כמה וכמה פוליטיקאים ו"אנשי-רוח", באמריקה עצמה, בגרמניה ובצרפת, אנחנו היוזמים והמאיצים והממריצים של המלחמה הזאת; איך נוכל להתעלם מכך שדגלי ישראל נשרפים בהפגנות האלה יחד עם דגלי ארה"ב, והסיסמאות הנצעקות בהן עונות כהד לנאומיו של סדאם חוסיין, שבכולם הוא קורא להשמדת ישראל?
ההפגנות האלה אינן ספונטניות. מאחוריהן עומדים ארגונים וגופים ציבוריים עתירי-הון, שחלקם נתמכים על-ידי גורמים מוסלמים, וחלקם אנטי-ישראלים ואנטישמים. כך חוברות בהן יחד, בנעימים, השנאה לתרבות המערב, לגלובליזציה ולשליטה האמריקנית על כלכלת העולם, והשנאה ליהודים ולישראל, שהיא מסימני פריחתה המחודשת והמועצמת של האנטישמיות הישנה, בת אלפי השנים, הנוצרית והמוסלמית. "קול המון" הוא אפוא לא תמיד "קול שדי". לפעמים הוא "קול אשמדאי".