פרופ' יערי: "ככלכלן, אני לא מוצא היגיון בתוכנית"

בכנס שהתקיים השבוע, בהשתתפות אנשי אקדמיה בישראל, הובעה התנגדות נחרצת לתוכנית הכלכלית. הכנס נערך ביוזמן פרופ' פרנסס רדאי ופרופ' יצחק גל-נור, "מתוך דאגה ותמיהה על כך שהתוכנית, בעלת משמעויות ארוכות טווח, הוגשה ללא דיון מעמיק ובהליך מזורז".
פרופ' מנחם יערי, מהמרכז לחקר הרציונליות, בפקולטה למדעי הטבע, האוניברסיטה העברית, אמר כי "בבסיסה של תכנית כלכלית צריך להיות מונח היגיון כלכלי, מערכת קשרים שכלכלן יכול לזהות ככאלו שיביאו להגשמת היעדים שלשמם נעשים הצעדים", אומר יערי, "ככלכלן, אני לא מוצא היגיון כלכלי בתוכנית. לא כתוב בתוכנית מדוע הצעדים המוצעים בה יעודדו צמיחה כלכלית. צמצום הסקטור הציבורי יכול להביא לצמיחה כשהסקטור העסקי יכול לקלוט את מי שנפלט ממנו. במשק שלנו, השרוי באבטלה עמוקה, זה לא יכול להביא תועלת. הסקטור הציבורי אכן גדול מדי, והוא זוכה לגנאי משום שסך ההוצאה גדול מסך התוצר. שר האוצר מציג את הסקטור הציבורי כהיפוכו של הסקטור העסקי, הנושא, כביכול, את הסקטור הציבורי על כתפיו. אם זה נכון, הרי שהסקטור העסקי נושא על גבו כל סקטור מפסיד אחר, ובכלל זה את ההתנחלויות".
פרופ' רדאי, מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית והמסלול האקדמי של המכללה למינהל, אמרה כי התוכנית הכלכלית הונחתה על הדמוקרטיה הישראלית כפוטש כוחני המאיים לשנות סדרי חברה באופן קיצוני. "הממשלה מתערבת בתור ריבון להוריד את השכר, לבטל הסדרי פיטורין ולהקטין את הפנסיות שנקבעו בהסכמים קיבוציים", אמרה רדאי, "כך השלטון מפר התחייבויות שלו, פוגע קשות בחופש המשא ומתן הקיבוצי ומכה בארגוני העובדים, בניגוד לעקרונות היסוד של הדמוקרטיה והמשפט הבינלאומי. לתוכנית אין אח ורע במדינות העולם הדמוקרטי".
פרופ' יצחק גל-נור, ממכון ואן ליר והחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית, ולשעבר נציב שירות המדינה, אמר כי "נראה שהיעד המרכזי של התוכנית הוא להגדיל את הפערים החברתיים. מטרתו של שר האוצר להעלות את רמת החיים הממוצעת על ידי הגדלת המרחק בין הקצוות. אם עומדת מאחורי התכנית אידיאולוגיה - על הממשלה לשקול שינוי אמיתי. אבל, שינוי כזה דורש תכנית על סמך תקציב אפס – הכל נידון מחדש, בין היתר גם עלות הכיבוש ועלות ההתנחלויות. לא נראה שזה אכן נעשה".
פרופ' אריאל רובינשטיין מהחוג לכלכלה באוניברסיטת תל אביב, וחתן פרס ישראל לכלכלה: "השאלות המרכזיות העולות מהתכנית הן פוליטיות וחברתיות. נתניהו משתמש במשלים כדי ליצור תחושת חירום. ההשוואה בין אדם חולה לטיפול בכלכלת ישראל מביאה אותו למסקנה המגוחכת שהבראה משמעותה שיפור כושר התחרות. משל השמן והרזה יוצר אבחנה בין הסקטור הציבורי, שלדברי נתניהו אינו מייצר כסף אלא צורך כסף, לבין הסקטור היצרני, שלמעשה מבחינת נתניהו זהו הסקטור הפרטי. בכך, מטשטש את כוונתו להגדיל את המשק הפרטי על ידי מכירת חברות ממשלתיות".