מיכל שאני אוהב במיוחד

בואו נדבר על מיכל קהן, הגראז'ניקית הסוערת מבית "פאסט-מיוזיק" ומועדון הפטיפון, שהוציאה EP, "בייבי אסקאפו", שהוא שילוב של פאנק-גראז' אנרגטי, סוחף, ראשוני להפליא, ובספרדית, שפת אמה. זה נשמע כמו פאנק מקסיקני שנחשפתי אליו הרבה בדרום אמריקה, וזה יפה ויצירתי (אל תבקשו ממני שמות של להקות. ברדיו שהשמיע, שם בדרום אמריקה, לא תירגמו לי, רק הבנתי שזה ממקסיקו).
מיכל קהן היא דוגמה מצוינת למי שמפיקה את המקסימום מדלות החומר וההפקה. אתר הבית של "פאסט-מיוזיק" מציין שהיא הקליטה באמצעים כמעט מחתרתיים, וזה אכן נשמע כך. אני מציין זאת לחיוב; הרבה אלבומים גדולים הוקלטו באמצעים דלים ונשמעו מצוין. באחד מהם - זה של פוליאנה פרנק, שהוקלט בסלון של רז בן עזר, אחיה - אפילו זכיתי להשתתף, ואני יכול להעיד שהתוצאה מרגשת עד היום. "בייבי אסקאפו" אינו מרגש כל כך וגם אינו פורץ דרך, אבל אני מודע לכך שקשה מאוד להיות היום חלוץ בתחום כלשהו, וזה של קהן הוא תחום שממציא את עצמו מחדש כל הזמן. אבל האישה הזו מצוידת בהרבה אומץ, ואם יחליט מישהו להשקיע באנרגיות האלה גם הפקה שתהיה מעט פחות דחוסה ויותר נגישה לקהל מאזיני הרדיו (בעולם), אני מאמין שמיכל תוכל בקלות להפוך ללהיט, אולי גם בינלאומי.

זקן מדי לפאוור, צעיר מספיק לספייס

"Cave In“ היא להקה ממסצ'וסטס, אזור בוסטון, שקיימת כבר מ-1995, עוד כשהיו ילדים וניגנו במרתף-מחסן-גראז' של ההורים. את האלבום האחרון והחדש שלהם, "Antenna", הם הוציאו בחברה מכובדת, RCA, שהחליטה להשקיעה בהם, ולכן צורף לאלבום גם דיסק DVD. ואני, אחרי שהאזנתי להם שלושה ימים (ושוב - מי אומר שמבקרים שומעים פעם אחת ורצים לכתוב ביקורת?), החלטתי שהם לא מעניינים אותי. אלא שלצאת בלא כלום אי אפשר ולכן ניסיתי לברר את הבעיה.
מישהו אמר לי לא מזמן שאני כבר זקן מדי ל"פאוור-מיוזיק", שאני מעדיף מוזיקה מרחבית יותר, פחות ממוקדת ונוקשה. יש בזה משהו. נזכרתי בוויכוח עתיק יומין ביני לבין מבקר שטען שברור שאעדיף את לד זפלין - עם הגיטרה המרחבית והספייסית של ג'ימי פייג - על פני הנגינה הפנימית מאוד והנוקבת כל כך של ג'ף בק. הסכמתי. אני כנראה אוהב מרחבים במוזיקה, אפילו את אהבת הפאנק שלי אני מייחס לנטייה הפאנקיסטית לעשות שימוש נרחב בהמנונים. "Cave In“ הם אכן בחורים נחמדים, ישירים, אוהבים את הסטונס ואת נירוונה, ושתייה וסמים, ומעריצים את הפו פייטרס (שלקחו אותם לסיבוב הופעות בלונדון כלהקת חימום - ושאותם לא זכו כלל לפגוש מחוץ לבמה, כך לפחות לפי ה-DVD). הם עושים מוזיקה שעושות מיליון להקות אחרות. ואני זוכר, אחרי שלושה ימים, כבר לפחות חצי מהאלבום בעל פה, ועד מחר אשכח.
אני אשכח גם את ה-"Vessels", שהם דווקא אנגלים אבל נשמעים כמו ניו-קאנטרי, והם נעימים. לקח להם זמן עד שמצאו את שמם הנוכחי, ומי יודע, אולי הם יהיו גדולים לפחות כמו "Cave In“.

ריו פינת חניתה

אני מקבל גם אלבומים של מוזיקת עולם. למשל האוסף הברזילאי החדש, "השירים היפים של ברזיל", שמסכם ממש את כל הלהיטים הגדולים של המוזיקה הברזילאית, עוד מהימים שנקראה "ברזילאית" ולא מוזיקת עולם. ז'ובים וג'ילברטו וג'יל וכל אותם שסחפו את המדינה בסערה לפני עשרים שנה. אז לא אהבתי את המוזיקה הזו; היום, הודות למוזיקאים כמו ג'ילס פיטרסון, דימיטרי מפריס, ג'זאנובה, פילה ברזילה ות'יוורי קואופוריישן, אני יכול להאזין למקור ואפילו להרגיש משהו. לעומתי, נרשמה התרגשות מיוחדת אצל ידידה טובה שלי , שדרשה בתוקף שאקנה לה את הדיסק ליום הולדתה הקרב, וציינה את הנעימות המעלפת שלו. ולמרות שהוא אהבה אותו כי זה הזכיר לה את הביצועים של מתי כספי, אז לפני עשרים שנה, אני נוטה להסכים ולקנות לה את הדיסק הזה.

בושות במשפחה

אני מקבל המון דיסקים שאף אחד לא רוצה לקבל. למעשה לא שואלים אותי. המערכת עושה את החישוב הבא: את שני הראשונים אולי הוא יאהב, מיכל קהן תדליק את הנפש הפאנקיסטית המזדקנת שלו, באוסף הברזילאי הוא אולי יפתיע, ועל "ERA" הוא בוודאי יירד ויספק לנו את המטעמים שאנו מצפים ממבקר מר נפש.
טעות, אני לא מר נפש. הנה איש בשם אריק לוי והוא עושה הכי הרבה כסף במשפחה (נכון, הוא כותב את שמו Levi ואני מאיית Levy, אבל אין ספק אנחנו קרובים). אריק (תרשו לי לקרוא לו בשמו הפרטי) עלה על פטנט נפלא: קוראים לו "חיקוי של מוזיקה". זה נשמע כמו מוזיקה, זה מרגיש כמו מוזיקה, אבל זה ליד. ERA הוא הדבר הקרוב ביותר לפענוח תולדות המוזיקה כפי שאנו מכירים. השירה היא פיתוח מדויק של סגנון השירה שנוצר מאז ימי "צל אור ירח" של מייק אולדפילד ועד לשיר הנושא מהסרט "Top Gun", ששרה להקה-לרגע בשם "ברלין" ונקרא "Don’t Take My Breath Away”. אריק לקח את כל האינטונציות, ההדגשים, המחוות והרגשות מהקו שנמתח בין שני הביצועים הנ"ל, ויצר מוזיקה חובקת כל. גם ניחוחות של סול רך, גם המיות גריגוריאניות, גם פזילה לכרמינה בורנה, וגם השתחוות ענקית לוואנגליס ולפסקול "1492".
לוי, אגב, לא מכחיש את ההשפעות. כאדם ששורשיו נטועים דווקא בפאנק קדום, בסטונס ובהרבה גיבורים משנות ה-70, הוא עשה את הדרך ממלווה וכותב שירים ללהקות ויוצרים צרפתיים (ואפילו למריאן פייתפול) למפתח תוכנות מוזיקה פופולרית - מוזיקה שמרגשת מטפלים אלטרנטיביים וגורמת לדולפינים לשיר. אז מה אם אין כאן טיפת מקוריות? זה משרת כל כך הרבה מטרות: מפסקולים לפרסומות ועד למוזיקה שתהלום מסע בחירות של איש ימין צעיר ומבטיח (זה הולך נפלא עם דגלים מתנופפים). אז יופי, אריק; אני, אישית, מכיר לפחות ארבעה אנשים משכילים, אינטיליגנטים, בוגרים ומאוזנים, שהמוזיקה הזו עושה להם רק טוב. לעומתם, זו שאהבה את הדיסק הברזילאי עם ארבעים מעלות בתוך המכונית למרות המיזוג, התחננה שאוריד את הדבר הנורא הזה, דבר שעשיתי בחפץ לב. עם זאת, 48 שעות מאוחר יותר, התוכנה הזו הולמת בי מבפנים ומסרבת לצאת. זו כוחה של תבונה מוזיקלית שמזהה בדיוק את הנקודות הרגישות להתמכרות בגוף האדם וחושיו. התמכרות נלעגת, נלוזה, ובמקרה שלי אפילו מקוממת (תנסו אתם לחיות עם מזמורים גריגוריאנים אלקטרוניים בתוך הראש), אבל ככה זה כשלוי אחד מוצלח יותר מהשני.