היפות והאמיצות בכיסוי ראש

מודה אני. מודה אני לפניכם שהגעתי לצפות ב"צנועות והחסודות" של ערוץ "תכלת" עם כל סוג של דעה קדומה ידועה ועוד כמה שהמצאתי בעצמי. זיכרונות מבעיתים משיחות על סריגת כיפות בתיכון ועל שיחות מודרכות בנושאים כמו "עונש מוות למחבלים" מבני עקיבא, רדפו אותי בשעה שהפעלתי את הווידיאו הביתי שלי (ביום חול, כמובן). שעת המדרש היומית של רוני מילא, אותה הרצתי במהירות כדי להגיע למחוז חפצי, לא בישרה טובות. על מסך הטלוויזיה ישב כפיל של המורה שלי לתושב"ע מהאולפנה, פטרוני ומתנשא, והרצה לפני עדת בנות, צנועות וחסודות למשעי, על משמעות הצחקוקים בין מיכל לדויד האדמוני, שלא היה צנוע וחסוד גדול בזכות עצמו. לנגד עיני נשמטו ראשיהן של המשתתפות ומצאו מנוח בכף ידן, ואני ידעתי בדיוק מה הן עושות שם, כשעיניהן עצומות בדבקות. תאוצתו של הווידיאו גילתה לעיני צמות נשזרות במהירות הבזק וציפורניים נכססות עד תום. אוי ויי זמיר.
ואז הן הגיעו, עדר הסטריאוטיפים המהלך (או יותר נכון, הרובץ) שלי, אחיותיי משכבר הימים, חברותי לספסל הלימודים והבנות שעם שכמותן ביליתי את כל ילדותי. מה הן כבר יוכלו לחדש לי? מה יש להן לומר לי שעוד לא שמעתי ומה הן באות לבשר לאומתנו השסועה והמסוכסכת? אני מכירה אותן, חשבתי. את ב' שהתחתנה עוד בי"א ושהגיעה לבגרות באנגלית כשכרסה בין שיניה, את ג' הרווקה המתייסרת, התקווה האחרונה של אימא שלי, שנזכרת בה ומתנחמת שהבת שלה היא לא היחידה מכיתתה שעדיין לא מספקת צאצאים כשרים, את א' שנשארה לגור מעבר לכל הקווים ולוקחת את ששת ילדיה לגן כשהיא מיטיבה על כתפה את רצועת העוזי שמחליקה מהדובון ללא הרף. כן, כן. גזענית ורדופת דעות קדומות. זו מי שאני. באתי כדי שתוכיחו לי שאני צודקת. אז טעיתי. ניצחוני בנותי.
לא שמהצנועות והחסודות תצא תורה, אבל בכל זאת יש בהן משהו. ההתחלה היתה קשה. לא כל הבנות בארסנל של ערוץ "תכלת" הן חיות תקשורת מבטן ומלידה, אבל לאט לאט זה הופך מעניין, ויותר מכך, אמיתי, ביקורתי, חתרני. כשמתנחלת המחמד, יפעת ארליך, החלה לדבר על הדרך המסוכנת שהיא עושה לישובה המבודד, ציפיתי למובן מאליו, שהוא כמובן, הגרוע מכל. אבל לא. היא לא דיברה על עיונותם של השכנים החביבים, אלא על הנהגים המטורפים שנוסעים במהירות מסוכנת, בגלל הפחד, כשעל מכוניתם מתנוסס בגאון הסטיקר "הקדוש ברוך הוא, אנחנו אוהבים אותך". "ומה איתי?" שאלה ארליך, "אותי אתם לא אוהבים?"

האם אנחנו יותר מסטריאוטיפי מחמד?

את חברת הכנסת גילה פינקלשטיין הן הזמינו לשיחה נוקבת על כיסוי ראש. נכון שזה נשמע מעניין? אז זהו, שכן, כי בכיסוי הראש של פינקלשטיין, שלא התנוסס על ראשה עד שלא הגיעה לכנסת, טמונה אולי כל הצביעות שבעולם. אז זה לא שיש לנו כאן עסק עם שפנפנות פופוליטיקה. הן לא תוקפות, הן לא נושכות, אבל הן שואלות. ויותר מכך, הן מתלבטות. בשונה מפאנלי הבנות האו-כה-מגניבים-תל-אביביים-פוסט-מודרניסטיים-פסאודו-פמיניסטיים שהתרגלנו אליהם (או שלא, כי הם קיבלו אפס אחוזי רייטינג ונשלחו הביתה), הצנועות והחסודות הן היפות והאמיצות האמיתיות. הן לא עוסקות בפוסט צעצוע שבע ונוח, כי הן נמצאות במהלך השחרור שלהן, הן מגדירות לעצמן מחדש, מידי יום, את זהותן. עבורן, השאלה אם ללבוש כיסוי ראש בבוקר, או האם להינשא לבחור חילוני, אינן שאלות בנושאי אופנה או סקס, אלו הן אושיות חייהן, והן נוגעות גם לאלו שלנו, בדיוק כמו הדרישה להשוואת שכר הנשים.
בניגוד לגברים הזחוחים שמקשטים את נופו של הערוץ, ולבנות החינניות שפוסעות להן בתפקידי הגננות של "תכלת", "הצנועות והחסודות" היא הזדמנות אמיתית לחזות בלבטיהן הכנים והכואבים לעיתים של חבורת נשים דעתנית, שנאבקת בנפתולי ההתנסחות הטלוויזיונית. אז נכון שהפופ-אפים השטחיים להפליא בתחתית המסך חייבים ללכת או למצוא לעצמם כותב מוכשר יותר ("הידעתם שהאופנה האחרונה בכיסויי ראש בהתנחלויות היא כיפות סרוגות לנשים?"), ונכון שהן עדיין לא למדו להקשיב מספיק למרואיינים שלהן ואפילו זו לזו, אבל אלו הן מחלות ילדות. הבגרות נמצאת בנכונותן לבדוק ולבחון ללא הרף את הגבולות שלהן (מה אומרים? יחסי מין או יחסי אישות?), את מקומן בחברה (בעלי או אישי? האם אני רכושו של האיש שנישאתי לו?), ואת תפקידן הטלוויזיוני עצמו (האם אנחנו לא יותר מאוסף של סטריאוטיפי מחמד?).
ואז, כשלחצתי על סטופ, הצלחתי להיזכר גם בימים אחרים, ובשיחות אחרות, כאלו שרק בנות יכולות לנהל. לא כי הן עוסקות בטמפונים או במקווה, אלא כי לנשים יש כוח חתרני: הן אלו שמכתיבות את סדר היום המשפחתי, אלו שמנענעות את העריסה, והן אלו ששולטות, בסופו של דבר, בעולם. ונזכרתי בלילות של ויכוחים לוהטים, כשכולן מחביאות את הרגליים מתחת לחצאיות הג'ינס הארוכות, כי קר, ומדברות עד שמגיע זמן קריאת שמע של שחרית. נזכרתי והתגעגעתי.