אינטרס משותף

משא ומתן אלים, או בלשון התקשורת "יורים ומדברים", איננו כל כך יוצא דופן או מפליא כפי שאחדים מאתנו מנסים להציג, בעקבות אירועי "אוקטובר 2000", שכבר הפך למושג. העובדה שהוא שכיח ומחזורי לאחר הסכם אוסלו, אינה אומרת שצריך לקבלו כנורמטיבי. נהפוך הוא, כדאי וכדאי להזכיר שדפוס התנהגות זה נאסר חד משמעית על ידי מגילת האו"ם, שאוסרת באיסור מוחלט על השימוש בכוח, ואף על האיום בשימוש בו, לשם פתרון סכסוכים בין עמים ומדינות.
המפליא הוא, שעניין זה אינו מובן כלל וכלל למרבית מקבלי ההחלטות בישראל, מימין ומשמאל, ובכללם כאלה שמרבים לדבר על החלטות האו"ם ואינם יודעים להבחין בין סוגים שונים של החלטות. בין החלטות העצרת הכללית ו/או מועצת הביטחון, שיש להן תוקף של המלצה בלבד (כמו, למשל, 242 ו-338), לבין החלטות מועצת הביטחון הנסמכות על מגילת האו"ם. המגילה מתירה שימוש בכוח כהגנה מפני תוקפנות (זכות הגנה עצמית) או הפעלת כוח של חברות האו"ם מטעמים של שמירת הביטחון הקולקטיבי.
העובדה שהגענו כתוצאה מהסכם אוסלו למשא ומתן אלים, תחת לחץ של כוחות חמושים שסייענו לצמיחתם, מחייבת מחשבה שנייה אצל כולנו. כיצד הנחנו למדינות ערב בכלל ולפלסטינים בפרט, להפוך את היוצרות. כיצד הנחנו להם להפוך את המשפט הבין לאומי למליצה בלבד ואת ההמלצה הפוליטית, לחוק מחייב.
המשפטן אילון ירדן ועבדכם הנאמן, העלינו לפני כחצי שנה סוגיה זו לדיון בבית המשפט העליון באמצעות עתירה לבג"ץ. לדאבוננו התחמק בית המשפט מדיון, בנימוקים שאינם מחמיאים לו. אולם השאלה נותרה בעינה. ללא השלטת המשפט הבין לאומי במרחב הערבי, יקשה על מדינת היהודים לקיים משא ומתן משוחרר מאלימות. אולם המשך המשא ומתן האלים ימנע מאתנו כל אפשרות לפוגג את העוינות המושרשת, שכן האלימות היא האמצעי של הקיצונים במרחב הערבי למנוע שיתוף פעולה פורה בין המתונים שבהם לביננו. בלי שיתוף פעולה כזה, לא נוכל ליצור בהצלחה אינטרסים משותפים ומשולבים עם מרחב זה.
מדינות שבחרו בעוינות כציר מוביל בחיי החברה שלהן שיעבדו לטובת עוינות זו את עיקר משאביהן. התוצאה הייתה קריסה הדרגתית ובלתי נמנעת של מערכות התשתית האזרחיות, ובעקבות זאת ויתור מרצון על העוינות והיפתחות למערכות יחסים של שכנות טובה ושלום מרצון.
הסכם אוסלו נכשל משום שהוגיו ומנסחיו יצאו מתוך הנחה שניתן להגיע לפשרה "כואבת" הדדית גם באינטרסים בסיסיים מנוגדים. דחיית מועד הפשרה באותן נקודות, נועדה לאפשר תהליך הסתגלות ויצירת מוכנות אליה. משהגיע רגע המבחן, כלומר הרגע שבו יש צורך להגדיר את הפשרה עצמה, התפוגג ההסכם, והמשא ומתן על המשך ההידברות הפך לאלים.
הלקח כמובן צריך להיות מעבר למתן קדימות לבנייה הדרגתית ואיטית של אינטרסים שלובים ומשותפים, ולא ל'הפרדה", שהיא "תגובה מהבטן". אמנם אנושית, אבל לא חכמה. אין זה אומר לספוג בשוויון נפש את האלימות הנכפית עלינו. צריך לגבות מגורמי האלימות מחיר כבד ביותר, אבל גם כאן יש לעשות זאת עם תבונה אסטרטגית.
השלב בו אנו נמצאים כרגע, הוא שלב הגדרת גבולות השליטה הממשית בין המדינה הפלסטינית ה"בלתי מוכרזת", לבין מדינת היהודים. הפלסטינים מאמינים כי התהליך הוא בלתי הפיך, ושטח שנמסר לידיהם יישאר בידיהם. כל עוד יחשבו כך תשמש האלימות מנוף להשגת שטחים נוספים. הפרכת אמונה זו עשויה להרגיע את השטח, וזאת מבלי להיכנס לערים הגדולות ומבלי לפגוע בילדים.

מוטי אשכנזי, איש עסקים, ממנהיגי תנועות המחאה שלאחר מלחמת יום כיפור