דרוש מועמד בוטה

יש משהו מדכדך בזה שההצבעה בארצות הברית, גם לקונגרס וגם לנשיאות, התחלקה באופן מדויק כל כך חצי-חצי. וזה לא בגלל שיש איזה תיקו משתק לגבי השאלות החשובות וכל צד מתבצר בעמדתו. בכלל לא. עושה רושם שהמצביעים מתחלקים באופן שווה כל-כך מאותה סיבה שחצי מבעלי זכות ההצבעה בארה"ב לא טורחים להצביע: מפני שלאנשים נדמה שאין הבדל.
נכון שמבחינת השקפת העולם שתי המפלגות הגדולות, ששולטות כאן כמעט באופן בלעדי, קרובות זו לזו. זה לא שיש כאן מפלגת שמאל ומפלגת ימין, ומאבק אימתני ביניהן. ככל שמדובר בחברה וכלכלה יש כאן מפלגת ימין מאד קיצונית, הרפובליקנים, ומפלגת ימין קצת פחות קיצונית, הדמוקרטים. אם היינו צריכים לשים אותן על סקאלה אירופית, שתיהן היו בשליש הימני של הספקטרום. ואף על פי כן, יש הבדל בין ימין קיצוני ששואף לבטל את כל תקציבי הרווחה ולשרת בנאמנות את בעלי ההון, לבין ימין יותר מתון שביטוח בריאות, דיור וחינוך ציבוריים, ביטוח לאומי ומחירן של תרופות לפנסיונרים, בכל זאת ראויים בעיניו לתמיכה ציבורית. במקום שבו יש כל כך מעט תמיכה לחלשים, התמיכה המינימלית שיש היא חשובה.
אבל אם מערכת הבחירות עשתה משהו, היא עשתה לטשטוש ההבדלים. עד ערב הבחירות שני המועמדים ושתי המפלגות הצליחו להוריד את עצמם לדרגת סיסמאות כלליות ובלתי מתחייבות. צבא של אנשי יחסי ציבור וסקרים מחשבים מה בדיוק התדמית שצריך לייצר, מה בדיוק העמדות שירגיזו הכי פחות אנשים, שימצאו חן בעיני הכי הרבה מצביעים, והתוצאה היא מין אבקת פוליטיקה עם המון מים, שאין לה טעם ואין לה ריח. ציפוי כרומו מבריק ואחיד שמרוח על הכל. והנה, ככל שמקצוע הסקרים ושיווק התדמית משתכלל, הוא נעשה יותר ויותר חסר שחר. הפוליטיקה נהפכת למסע חנופה ענקי שכולו מכוון לאמצע, לבינוניות, לממוצע. וככל שמתחנפים לאנשים יותר, ככה הם מצביעים פחות, ואם הם מצביעים ההצבעה מתחלקת בין שתי המפלגות פחות או יותר כמו שהיתה מתחלקת סטטיסטית בין שני מספרים בלוטו.
המצב הוא כזה שנדמה שהראשון שיזרוק את כל אנשי יחסי הציבור ויתעלם מכל הקלישאות שהם מציעים - יקח את כל הקופה. מישהו בוטה כמו רבין, או כמו הארי טרומן, שיעליב ויבעט, ויגיד בדיוק מה הוא חושב. מפני שאולי כל דבר שהוא יעשה לחוד יהיה טעות, אבל הוא לפחות יציע עמדה. הוא לפחות יהיה יותר מאריזת צלופן ריקה. ונקווה שהפוליטיקאים יבינו את זה לפני אנשי יחסי הציבור. אחרת נקבל אישיות בוטה אופטימלית באריזת צלופן מבריקה.

ניידר והפתק הלבן

2,000 איש בפלורידה מספיקים כדי להעלות לשלטון את בוש. במצב הזה, אם אכן בוש הוא זה שינצח, מי שעשה את כל העבודה בשביל הימין הוא רלף ניידר, המועמד השלישי, איש השמאל שסירב למשוך את מועמדותו מן המירוץ.
לו מצביעיו הצדיקים של ניידר היו מעדיפים את הפוליטיקה על פני ניקיון מצפונם, והיו בוחרים במועמד הפחות ימני, גור היה לוקח את הבחירות באופן ברור. את שלושת האחוזים שהוא זכה בהם הוא לקח בעיקר מגור. אבל לא. הם העדיפו לרחוץ בניקיון כפיים, ועכשיו כנראה שיהיה לארצות הברית נשיא ימני, שיקרע לגזרים את שאריות מדינת הרווחה האמריקנית.
אם בוש אכן יהיה נשיא, למצביעי ניידר, חסידי אומות העולם, יהיו עכשיו ארבע שנים להרהר בילדים, בחולים, בפנסיונרים ובעובדים שייפגעו מתוכנית בוש. באופן ישיר וברור הם פגעו בכל החלשים בחברה האמריקנית, שממילא אין להם הרבה מגינים. והכל בשם טוהר המצפון והאמפתיה לחלשים.
קשה להניח שהצדקנים בישראל ילמדו את הלקח מתוצאות הבחירות בארה"ב. חכמי החלם שמסבירים לנו לפני כל מערכת בחירות שרק פתק לבן הוא נקי מספיק בשביל מצפונם השמאלי הטהור, כנראה ימשיכו לספר לנו שבעיניהם השמאל הוא רק ימין בתחפושת. שאין הבדל. לימין מעולם לא היה בן ברית נאמן יותר מצדקני השמאל. אבל אם קשה להניח שהם יגמלו מהתמכרותם לצדיקות, בכל זאת יהיה כדאי להזכיר להם את הצדיק הנודע מר ניידר.

גדי טאוב, סופר