אנשי ההימלאיה
מאחורי אגדת ההימלאיה מסתתרת רקמה עדינה של אנשים, דת, תרבות ושקט. יומן מסע בין אוטובוסים במצוקים, לילות בבתים פרטיים ומחשבות אינסופיות. כתבה ראשונה בסדרה
מי לא שמע עליו? על אותו רכס הרים, האדיר בתבל, המתנשא לו מאזור הגבעות שבצפון מינאמר (לשעבר בורמה), חותך צפון-מערבה ונוסק מעלה לאורכו של גבול הודו-טיבט, מניף ללא מאמץ את ממלכת בהוטן הקטנטנה על כתפיו, מרתק את נפאל אל השמים, חותך את צפונה של תת-היבשת ההודית - קורע ומקמט את קימוריה - כאילו היו פיסות עיתון מושלגות. מתגלגל בפראות דרך פקיסטן, ואינו רווה נחת עד אשר דועך בדממה אל מנוחתו האילמת בעומק מדבריותיהן של אפגניסטן וצפון-מערב סין.
אנחנו כבר יודעים הכל: מהי נקודת הציון המדויקת של פסגת הצ'ו-אויו ומה גובהם של הגשר והכביש הגבוהים בעולם. כמה מילימטרים שנתיים יורדים בנפאל וכמה לא יורדים בטיבט. לפני כמה שנים מדדה ומצאה משלחת גרמנית, שצויידה היטב בכל פלאי ההיי-טק, כי האוורסט - הגדול מכולם - מתנשא לגובה של שני מטרים נוספים מעל מה שידוע היה עד כה. אולם ההימלאיה נמצאת הרבה מעל זה. היא איננה נמדדת במטרים או במעלות, ואין שום סיכוי להבין ולפרש אותה בעזרת קווי גובה, נקודות ציון טופוגרפיות, חתכים גאולוגיים וטבלאות משקעים. ההימלאיה נמדדת בצבעים, בגוונים, בצלילים, בריחות, בהתארכות צללי ההרים, במחזורי עונות, בנדידת שבטים, בסיפורים הקטנים ובהפסקות הגדולות. בשלווה.
עולם בפני עצמו
החלון שפותחות לנו משלחות הטיפוס והמחקר אל הרכס הוא מדהים וחסר כל תחליף, אולם ההתמקדות באותם כיבושי פסגות הירואיים עשויה להשכיח מעלינו את העובדה כי ההימלאיה היא הרבה מעבר לשרשרת הרים מאתגרת. אני חושב שגם, ואולי דווקא, מטפסי ההרים השאפתניים ביותר יסכימו איתי, כי מאחורי אגדת ההימלאיה האימתנית מסתתרת רקמה עדינה של אנשים, דת, תרבות ושקט - ההופכים את הרכס הענק לעולם בפני עצמו, אורגניזם חי - ישות נושמת.
כמו במרבית האזורים במזרח הרחוק, גם בהימלאיה מתפזרים השפות, הדתות, המאכלים, התלבושות, סגנונות הבניה ושאר המכלולים האנטרופולוגים לפי אזורים - ולא לפי מדינות. המציאות במרומי ההימלאיה בזה לגבולות המדיניים וכופפת עצמה רק תחת מרותם של הגבולות הטופוגרפיים. המרקם האנושי העדין המרכיב את אוכלוסיית הרכס הוכתב על ידי תנאי אקלים, מאבקי כוחות עתיקים ונדידת עמים בת מאות ואלפי שנים. קליפת השום ההיסטורית של תהפוכות המאה העשרים קטנה הייתה מכדי לזעזע את ההר הזה על יושביו.
על גג המשאית
בעמקים המבודדים של הרכס האוכלוסיה דלילה מאוד. ההבדל בין 'עיירה' ל'כפר' יכול להתבטא בתוספת של שניים-שלושה בתים, מרפאה ובית-ספר. 'כפר' הוא בעצם כינוי מכובד לכמה בתים הנטועים בשולי העמק, או על צלע הר.
כשאתה רוצה להגיע אל הכפרים האלה אתה עלול להיתקל בבעיה קטנה: גם אם יש דרך סלולה המגיעה אל האזור - יתכן ותצטרך להמתין עליה יומיים-שלושה, ובמקרים מסוימים גם עשרה ימים עד שיעבור האוטובוס המתאים בכיוון, ומספר זהה של ימים עד שיצא ממנו האוטובוס הבא. עובדה זאת הופכת את משאיות האספקה האזרחיות והצבאיות (האחרונות - לא בטיבט כמובן!) לכלי תחבורה אלטרנטיבי עבור המקומיים - וגם טיילים אינם יכולים לסרב לו.
הטיול בטרמפים הוא מעין עסקת חבילה מפוקפקת, הטומנת בחובה שעות ארוכות ובלתי נשכחות של נופים מרהיבים שכל ניסיון לכלאם בתמונת סטילס מכל גודל שהוא יהיה מגוחך וחסר טעם מחד, ומאידך - רגעים קצרים (ונשכחים עוד פחות) של אימה - פשוטו כמשמעו. הדרכים הסלולות המחברות בין עמקי ההימלאיה זוכות אמנם לתואר 'דרך' ו'כביש', אולם בפועל מדובר בדרך כלל ברצועות חצץ צרות - מעין מדפי אבן שפוצצו מתוך המצוק ומתיימרים לשאת על גבם את מלוא משקל וממדי המשאיות העמוסות. במקומות רבים חצובה הדרך ממש בתוך גוף המצוק - דבר שמבעית לגלות כאשר אתה עושה דרכך ברכיבה על גג המשאית.
להשאיר את אבק המערב מאחור
ואז המשאית עוצרת. הנהג מסמן לך לרדת. -"זה כאן?.." אתה שואל במבוכה, חוזר ומנסה לבטא את שם המקום בהטעמה הקרובה ביותר לדיאלקט המקומי. שלושה בתי טיט מתפוררים, חנות מצרכים קטנטנה ונעולה, ושירותים ציבוריים. הבעיה עם הטרמפים האלה היא שאף פעם אינך יודע בודאות לאן אתה נלקח, עד שלא הגעת לשם, וגם אז - הספק עדיין מנקר בדקות הראשונות.
הדבר הראשון הוא לחפש מקום לישון. אם תרצה או לא - זהו השלב בו אתה נכנס לעסק, משאיר את אבק המערב מאחור וצולל אל העולם שלהם. הפעם הראשונה שנכנסתי לישון בבית של משפחה מקומית הייתה דוקא בלֶה - בירת חבל לדאק שבצפון הודו. המלונות בעיר היו בתפוסה מלאה ועל כן פניתי לכפר סמוך ושאלתי, במבוכת-מה את האישה הראשונה שנקראה בדרכי אם תאות להלין אותי בביתה ללילה אחד. נשארתי כמה ימים, ולאחר מכן זה כבר הפך להרגל.
יש כנראה משהו באוויר הדליל שהופך את האנשים האלה למכניסי אורחים שלא מן העולם הזה. הסיפור תמיד זהה - אתה שואל אם אכפת להם שתלון אצלם, תוך שאתה מלווה את השאלה בהצגת פנטומימה קצרה, הם מחייכים במבוכה ועונים לך בהינדית/נפאלית/לדאקית/טיבטית שהם לא יודעים, פונים להתייעצות משפחתית קצרה ובדרך כלל מאשרים את הנושא פה אחד, ואתה כמובן מתחייב לשלם בעד הלינה והאוכל.
אני יודע - הבטחתי לכתוב על אנשי ההימלאיה ונתתי את כל מה שיש מסביב. ככה זה גם ימשיך - בכל מה שקשור למזרח קשה להתכוונן לנקודה כל שהיא מבלי לחוג סביבה במעגלים אין סופיים - אולם אינני מוצא בכך פסול - זה חלק מהעניין כאן. אנשי ההימלאיה הבינו את זה כבר מזמן - אולי בגלל זה הם אנשים טובים כל כך.