בורא עולם (לא ההוא. אחר)

תומס מור הוצא להורג בגלל שהאמין באלוהים ובכוחן של מילים. כשהנרי השמיני ביקש להתגרש מקתרין מאראגון, הוא היה זקוק לתמיכה ציבורית של הפקידות הבכירה שלו. תומס מור, סופר ופילוסוף, קתולי אדוק, שר אוצר בחצרו של המלך וחבר של הומניסטים כמו ארסמוס (שהקדיש לו את "שבחי הכסילות"), לא היה מוכן לחתום על צו המכשיר את ילדיו של הנרי מאשתו השניה, אן בולין, להיות יורשיו החוקיים לכתר. המלים האחרונות שלו לפני שראשו נערף, ב-6 ביולי 1535, היו: "The King's good servant, but God's first". ב-1886 הכניסה הקתולית רוממה אותו למעלת קדוש.
אבל אנחנו נזכור אותו כאן לא בזכות נאמנותו הקיצונית לעקרונותיו, אלא בשל ספר אחד, "אוטופיה". מור הגה את השם, וביוונית פירושו – שום מקום. מור המציא את האוטופיה המודרנית, וייסד זרם קטן אבל חשוב ביותר בספרות הרעיונות. ראבלה קרא אותו והמציא מנזר אוטופיסטי. סוויפט קרא אותו והמציא חברה ליליפוטית. יבגני זמיאטין, ג'ורג' אורוול וז'ורז' פרק קראו אותו, וכבני המאה ה-20 יצרו בעקבותיו "דיסטופיות" – אגדות מורכבות על אודות מקומות ממש לא טובים – וכך יבלנו גם את "אנחנו", את "1984" ואת "W" של פרק. המילה האחרונה בעניין זה טרם נאמרה כל עוד יש סופרי מדע בדיוני שמתמקדים בתיאור חברות אחרות מזו הנהוגה בזמנם ובמקומותיהם כדי ליצור אמירה פילוסופית על מצבו של האדם כאן ועכשיו. בין הדיסטופיות הטובות ביותר במדע הבדיוני תמצאו את "קץ הילדות" של ארתור סי. קלארק, "רשימות מן המאדים" ו"פארנהייט 451"של בראדבורי, וטרילוגיית המוסד של אסימוב. אם אתם רוצים, גם עסקי הטבעות של טולקין יכולים, בדוחק, להיחשב לכתיבה אוטופיסטית, אם כי בספריו של טולקין לא תמצאו עיסוק מרובה בתרבותי ובחברתי של חיי ההוביטים.

שום-מקום מעורר מחשבה

תומס מור המציא, אמרתי – ובעצם לא המציא, אלא חידש. הוא היה איש רנאנס מובהק שזכה לחינוך הטוב ביותר שניתן היה לקבל בשעתו, וכך ידע לשונות עתיקות, התמחה בפילוסופיה, כתב שירה ומחזות – והתעניין במיוחד בחיבור בין הפילוסופיה של אפלטון לבין הנצרות. אוגוסטינוס היה הראשון שנתן דעתו על ההקשרים האפשריים, אבל העניין המחודש בחשיבה היוונית, שהוא מיסודות הרנסנס, הוביל את מור ליצירה הכי מעניינת שלו – "אוטופיה", שממש אי אפשר להבין ללא בקיאות בהגות הפוליטית של אפלטון והערכה למעמדה המיוחד בעולמו הרוחני של מור. בלי זה, אפשר לפרש את הטקסט לעייפה, כמו שנעשה במשך מאות שנים – בתוצאות אסוניות לתולדות הפרשנות.
השנה 1516. "אוטופיה" מגיעה לשוק הספרים, וקוראיה יכולים למצוא בה פרק ראשון המפגיש את תומס מור, דיפלומט בשליחות המלך – שליחות שהיתה אמיתית לגמרי – עם דמות בדיונית של נוסע-מתמיד שמספר לו על חברה פלאית בעולם החדש. את אמריקה עדיין לא גמרו לגלות בימים ההם, והרוצה לשקר יכול היה להרחיק את עדותו עד שם, ודי בכך.
מה קורה באוטופיה? אנשים חיים שם מתוך שיוויון אמיתי. אין אריסטוקרטיה (בניגוד ל"מדינה" של אפלטון), אין צבירה של רכוש פרטי ומשום כך כולם עשירים ברוח. הנורמה הבסיסית של החיים המדיניים, החברתיים והפוליטיים היא אמונה במשפט הטבעי – שהוא שונה עד מאוד מן המשפט והצדק האלוהי, שאמור היה לנהל את החיים באירופה המלוכנית של ימי מור – ומתוך האמונה הזאת נגזרים כל מיני עניינים שבין אדם לחברו, כולל הזכות להמתה מתוך רחמים. אוטופיה, שהופרדה מן העולם ביוזמה הנדסית של שליט חכם שיצר אי מפיסת ארץ, אינה מקום נחמד לתיירים: היא שום-מקום מעורר מחשבה. היא ארץ של דמיון, מכוח הדמיון ולמען פיתוח הדמיון הפילוסופי – והצרה הגדולה היא, שלא כך קראו את הטקסט.
כיוון שמור דגל בחייו הציבוריים בסיוע ממלכתי לעניים וכיוון שבספר שלו אין צבירה של רכוש, הוא הפך, באיחור, בעיני מפרשים רבים, לסוג של מבשר-קומוניזם. זו אחת הטעויות היותר נפוצות ביחס לספר. העדרו של רכוש פרטי אינו בשורה חדשה של מור. הוא היה יכול לפגוש מיקרו-כלכלות וגם משקים אוטרקיים רבים בחיי הנזירות שלו, ולהתרשם בעצמו שסוגים מסוימים של שוויון חברתי מתנהלים טוב יותר בלוויית שיוויון כלכלי.
כיוון שמור הסתכסך עם שני מלכים – גם הנרי השביעי וגם הנרי השמיני – אסכולה אחת של פרשנות רואה ב"אוטופיה" מתווה להקמתה של חברה אידאלית וגם אקט של ביקורת חברתית נוקבת מהמיית ליבו של המחבר. אבל מנגד קמו מפרשים שטענו כי לא ייתכן שמור התכוון באמת למה שכתוב, שכן בשבתו כאיש דתי ואפילו נזיר לשעבר, לא סביר ולא הגיוני לחשוב כי הוא דגל בהמתת חסד או אפילו היה מוכן לסבול רעיון כזה.

למה לא התכוון המשורר

תעשיית הפרשנות הפלורליסטית סביב הספר הזה מדהימה בהיקפה, וגם בחוסר הרצון של יצרניה לחזור ולקרוא את הטקסט כפשוטו. כיוון שמור מופיע בו בראשית הדברים והטקסט ערוך בצורת דיאלוג בינו לבין הנוסע היית'וליידי הבדיוני, לא מעטים חככו בראשיהם ופנו לפרשנות הכי פרימיטיבית שאפשר – פרשנות של "למה התכוון המשורר". ובכן, צריך תמיד להניח כי הוא התכוון בדיוק למה שהוא כתב, אלא שהביוגרפיה של מור, וריבוי ידיעותינו אודותיו, מפריעה לצלילות הקריאה. לא, הוא לא ראה באוטופיה חברה אידיאלית. לא, הוא לא התווכח עם הנוסע המתמיד כי הספר אינו פולמוס אפולוגטי. כשתומס מור מופיע בספר, הוא עושה זאת כדמות בדיונית, לא כאיש שאת עלילות חייו ומותו אנחנו יכולים לקרוא בביוגרפיות. לא, הוא לא התכוון שיש ליישם עקרונות של קומוניזם באנגליה. ולא, הוא ממש לא יכול היה להסכים עם שיטת הממשל המתוארת בספר. הוא פשוט יצר את הדבר היפה ביותר, והמיותר ביותר, שאדם יכול לברוא במילים: עולם. זהו צעצוע מחשבתי נאה מאין כמוהו, זוהי שיטה מצויינת לתווך בין רעיונות פילוסופיים לבין סיפור בדיוני, זהו שעשוע אינטלקטואלי טהור. כך, אני חושבת, כדאי לקרוא את מור, וכשקוראים כך – מייד מתחשק לשחק עם אבני הבניין הרעיוניות האלה ואולי לברוא עוד עולם ועוד אחד, כי זה שלנו, מימי מור ועד ימינו, עדיין לא מתקרב לשלמות.