מותק, תעשיית המוזיקה התכווצה

החגים לא מרחמים עלי. נשלחה אליי אסופת דיסקים נוספת, חינוכית למדי, בבחינת "מי יודע, אולי תזהה פה את הדבר הבא, כי בדרך כלל אתה ממש מצטיין בזיהוי הדבר הקודם". מה שנכון נכון. עברו הימים בהם זיהיתי כשרונות חדשים. הזיקנה מרחיקה אותי מהאלטרנטיבה וכל מה שאני רוצה זה שיאכילו אותי באלבומי מיינסטרים. אבל השם, השם מחייב כל כך ואני נושא אותו על גבי כמו צלבו של האיש מנצרת. זו באמת ההזדמנות לפנות למערכת ולהפציר בה לשלוח לי את האלבומים המוכרים יותר. מאחר ואיני רוצה לאכזב את הגולשים, הריני טורח ומעיין באינספור רשומות ופרטים על אלבומים, להקות ומוזיקאים, שלעולם, מן הסתם, לא אחזור אליהם (וכמו בכל טור, אני מזכיר לכם: מבקרים לא מקבלים את הדיסקים שלהם, שומעים פעם אחת ורצים לכתוב). זהו, אחרי ההתחסדות הבלתי נמנעת בא הקטע המפויס.
בסך הכל דיסקים לא רעים קיבלתי. תחשבו שכרגע לא מגיעים לארץ הדיסקים החשובים באמת ולפחות שני אלבומים שמככבים בראש רשימת האלבומים הנמכרים כרגע בעולם - אלו של "הווייט סטרייפס" ו"לינקין פארק" - גם לא יודפסו פה בגלל המשבר המתמשך בין חברות התקליטים לבין החברות בחו"ל. תבינו שחזרנו בערך עשרים שנה אחורה, כשהקשר היחיד שהיה לנו כמבקרים עם המציאות העולמית התקיים בזכות חברות עם דיילות ודיילים, חברים שנסעו וחזרו וגיחות עצמאיות. הזמן הזה חוזר לאט ובבטחה. כנראה שאני צריך להיות אסיר תודה למה שבכל זאת זורקות לנו החברות מעבר לים, ולנסות לדמיין מי בכלל ירכוש את האלבומים הללו, ותמורת מה קיבלו אותן החברות בארץ.
קחו, למשל, את אריק טרופאז. ג'אזיסט צרפתי שנסק לרגע בשנות התשעים וחזר עכשיו עם ג'אז-פיוז'ן דלוח ומעצבן באופן מיוחד, מהסוג שהפסיקו לעשות כבר בסוף שנות השבעים. אז נכון שזה מעין הומאז' לשנים ההן, אבל אם כבר הומאז', למה לאחת התקופות היותר טרחניות במוזיקת הגאז'? אין לי תשובה.
רוזאן קאש היא דוגמה נוספת. בתו של ג'וני, שזוכה תמיד למקום של כבוד במדור, חזרה לפעילות עם אלבום פופ-קאנטרי ומארחת שלל חברים כמו שריל קרואו, ג'ייקוב דילן , סטיב ארל (איש הקאנטרי החתרן, האנטיתיזה לגארת' ברוקס הפטריוט) ואבא ג'וני קאש. תסכימו שיש כאן מתכון להצלחה, אבל לא בארץ. למרות שזה אלבום נעים ויפה, אין סיכוי שהוא ימכור בארץ. אני יכול להעיז ולנחש שחוץ מגידי אביבי וממני ואולי גל אוחבסקי, שאוהב זמרות קאנטרי חדשות, הוא גם לא יזכה להתייחסות.

הנוחים והמשעממים

הדברים אמורים גם לגבי השלישיה הקנדית ”The Be Good Tanys", שעושות פולק מודרני נעים וידידותי לסביבה. האלבום שלהן זוכה לביקורות מצוינות בכל עיתון שמכבד את עצמו, ויזכה אף הוא לאפס רכישות. תעוזה של חברת אן.אם.סי? אני לא ממש יודע, והייתי שמח אם מישהו משם ישתף אותי בקבלת ההחלטות. להזכירכם, אנו חיים בארץ שבה עוד לא הדפיסו את האלף-בית של האלקטרוניקה - או לצורך העניין, הפולק-האלטרנטיבי החדש - ותוכניות כמו "הקצה" נמצאות בסכנת היעלמות.
Next. "טורין ברייקס", הרכב אנגלי מדרום לונדון, שזה לו האלבום השני. הוא בא מהאגף הנינוח שבו חברים גם "הקינגס אוף קונביניינס", הרכבים ששואפים לשמש מחווה ברורה ומוצקה למורשת סיימון וגרפונקל. אלבום שיש בו נינוחות של פולק אמריקאי עם נגיעות אלטרנטיבה בריטיות, סגנון שזוכה, אולי בצדק, להערכה והצלחה בשנתיים האחרונות. הוא צועד יד ביד עם תחיית הרוק כבן לווייה נאמן, האוחז בידי אותם שכשלו בדרך הדיסטורשנים ומבקשים פסק זמן לנוח ולהמשיך הלאה עד לפסגות הרעש. אני משוכנע שגם הצמד הזה יעשה דרכו למרכז ובמהירות, אבל לצערי, אני לא אהיה שם כדי לחכות, כי החיים קצרים והמהירות מהשטן, אבל היא מפתה, בעיקר זקנים שבגיל מבוגר מתחילים להתעניין במכוניות ספורט פתוחות.
בדיוק מאותה סיבה אני מעדיף להשאיר לצעירים ממני את האלבום של "The Athlete", שהקומוניקט מפאר אותם ומזכיר באותה נשימה להקות פאר כמו XTC ו"סקוויז". זה נחמד למי שלא מכיר את המקור, ומשעמם למי שמכיר. רע? זה לא, אבל מה עם קצת ריגושים?

להחליף את החליפות

בכי תמרורים עונתי על מצב המוזיקה. אני מתייחס לנושא הזה כמו אל בדיקה רבעונית. אחת למספר חודשים מתעורר עיתונאי במקום כלשהו בעולם ומגלה שהתעשייה במשבר, ומה עושים נגד קאזה? איך מתמודדים עם האתרים להורדות שכמעט מבטלים, עוד רגע קט, את הצורך בחנויות תקליטים? לא מזמן טען המבקר האמריקאי צ'ארלס מאן במגזין "Wired" שהמוזיקה - ליתר דיוק תעשיית המוזיקה - גוססת. הוא הביא כדוגמה את מייקל ג'קסון, שזרק על האלבום האחרון 30 מיליון דולר וטען שזה הזמן להשקיע במוזיקאים חדשים, זולים יותר, ולא לנפח כל כך את התעשייה. מה שהזכיר לי את טענותיי נגד ניפוח היתר באלבום האחרון של ריטה. מאן מסיים את מאמרו בתובנה, שהצמצום בהשקעות של תעשיית המוזיקה אולי יגרום למצב שלא יופיע יותר מייקל ג'קסון מודל 1982, אבל מצד שני יחסום תופעה כמו מייקל ג'קסון מודל 2003.

להשיב את הספונסרים

ואני מוסיף ומציע פתרון נוסף: ביטול כמעט מוחלט של חברות התקליטים, שיהפכו חברות ניהול ותיווך בין האמנים לבין ספונסרים עתירי הון עם זיקה לתרבות, שיממנו את תעשיית המוזיקה מטעמם. זה לא חדש, למעשה המוזיקה הקלאסית בגדולתה נסמכה על ספונסרים. למשל היידן ומוצארט. אנשים כמו מיק ג'אגר וקית ריצ'ארד פועלים כבר שנים בחסות של חברות מסחריות, וזה לא פוגם בחופש היצירה שלהם. זה אולי נשמע כפתרון קפיטליסטי מדי, ובעידן האנטי-גלובליזציה זה פתרון כמעט גס, אבל זה היופי במציאות שבה אפשר להקליט ולהפיק אלבומים במינימום השקעה (כמו החדש של הווייט סטרייפס, שהוקלט בשבועיים), או באולפן ביתי, ולהשתמש בחסויות לצורך הפצה או ניהול. הרי עקרונות השיתוף של אתרים כמו קאזה ייצרו בשלב כלשהו צורך בלתי נמנע לשווק באופן מסודר גם את מה שנראה כיום ככאוס מסחרי. והופעות עדיין מושכות קהל, ומרצ'נדייס נלווים למוזיקה ולכוכבים, גם של אתרי ההורדות השיתופיות.
תמיד יהיו סלין דיון, שאקירה, כריסטינה, איגלאסיאס וג'יי לו; ועדיין – כדאי שרדיוהד יתרגזו פחות על השמעות והורדות שלא בשליטתם, ויתרכזו בהורדות שיהיו בשליטתם. כדאי שמטאליקה תעסוק פחות בהורדת אתרים ויותר בהכוונה להורדה מבוקרת וחופשית. מתוך ראיה כוללת יותר של השוק, ומתוך ויתור מסוים של שירותי תעשיית המוזיקה ("החליפות", כמו שקורא להם מאן), עוד נזכה לסמי-אוטופיה המיוחלת, שאוצרת בתוכה ההבטחה הגדולה שהביאה עמה לעולם המוזיקה החופשית באינטרנט. חכו ותראו.