סערה בכוס מים מזוהמים

אילולא היה הסיפור קשור בדיני נפשות – במחלות ממאירות ובמוות של לוחמים ביחידות מובחרות – היה אפשר לצחוק במלוא הפה לנוכח ההצגה המעוותת. בינתיים צריך לתבוע את עלבון האמת ולהזהיר מפני סערה היסטרית בכוס מים – מזוהמים מאוד, אבל לצורך העניין רק כוס.
ישבה ועדת חקירה צבאית במשך שנתיים וחצי על מדוכת הקשר בין מחלות סרטניות של צוללנים בחיל הים (בעיקר בשייטת 13) ובין האימונים שעברו במים עמוסי הפסולת הקרצינוגנית של הקישון. גבתה עדויות רבות, חקרה והעמיקה. פרסמה דו"ח מפורט, בן 684 עמודים (שחלקו השני, עמ' 457-684, הוגש עתה לרמטכ"ל). הגיעה פה אחד למסקנה האופרטיבית שיש לתקן את חוק הנכים ואת חוק משפחות חיילים שנספו במערכה באופן שכל החיילים שחלו בסרטן לאחר שנחשפו במהלך שירותם הצבאי לחומרים מסרטנים ייחשבו לנכי צה"ל על כל המשתמע מכך.
והנה, אחר כל הדברים האלה, נוצר בכל זאת הרושם התקשורתי ששניים מחברי הוועדה, המדענים מאיר וילצ'ק וגד רנרט, הם טכנוקרטים קשוחים ואטומים, ואילו אחד, הנשיא לשעבר של בית המשפט העליון מאיר שמגר, הוא צדיק הדור. מכאן בני-חושך שכביכול רואים רק נתונים סטטיסטיים ומתעלמים מהאנשים, החיים (והסובלים) והמתים, ומכאן בן-אור שלוחם לבדו נגד "השפלת הלוחמים" (כפי שזעקה שלשום כותרת ענק ב"מעריב").
המצג המוטעה והמטעה הזה נוצר, בראש ובראשונה, בגלל כשל של כבוד השופט שמגר. כמעט בכל הדו"ח הוא ושני עמיתיו תמימי דעים (לרבות בקביעתם ב"סיכום ביניים", בעמ' 529, כי ערכאות משפטיות צריכות לנהוג ברוחב לב לבל "תסוכל מטרת החיקוק הבאה להיטיב עם מי שנושא בסיכון מיוחד למען המדינה"). אבל בעמ' 607 כותב שמגר כי אינו רואה "כל מקום להצטרף לדעת רוב הוועדה השוללת קשר סיבתי, משפטי והגיוני בין מצב הקישון בתקופה הרלבנטית למחלת הסרטן שפגעה באנשי שייטת". וראה זה פלא, דעת הרוב – של וילצ'ק ורנרט – המופיעה בעמוד הבא, אינה כוללת שום קביעה כמו זו שמייחס לה שמגר. נאמר בה רק זאת: "מבחינה מדעית לא הוכח שזיהום הקישון גרם לתחלואה עודפת בסרטן בעלת מובהקוּת סטטיסטית". בעברית פשוטה, אין הוכחה מדעית (או הפרכה מדעית), אבל גם אין שלילה של קשר משפטי מכל סוג שהוא.
אין הוכחה מדעית, לא בגלל זדון-לבם של שני המדענים אלא מפני שכך עולה מחומר הראיות שהונח לפניהם, ולא רק לפניהם. "למרות שהוכחה חשיפה ברורה לחומרים מסרטנים לצוללים בקישון", כתבו שלושה מומחים בכירים לסרטן, הפרופסורים אהרון סולקס, יעקב רואו ועדי שני, שפעלו לצד הוועדה, "הרי לאור ניתוח הנתונים... לא נמצא קשר ברור בין השהוּת במי הקישון לבין תחלואה בסרטן בקרב כלל החשופים" (עמ' 679). כך קבע גם הסטטיסטיקאי הנודע פרופ' לארי פרידמן (באחד מנספחי הדו"ח).
האם לנוכח הקביעות האלה היה על המדענים חברי הוועדה לעצום עיניים ולומר שיש הוכחה מדעית? האם היה עליהם לבעוט בסטטיסטיקה (שבינתיים, עם כל מגבלותיה, אין לה חלופה להערכת מוּבהקוּת של קשר בין שכיחות מחלה לשכיחות גורמיה המשוערים)? האם היה עליהם להבהיל את כל עשרות האלפים שבאו במגע עם מי הקישון ולא לקו בסרטן?
אליבא דכל הדעות, טבילה בקישון אינה מרפאת שום מחלה, ועל-פי המלצתם של שלושת חברי הוועדה נאסרו כבר מזמן כל הצלילות בנחל הקדוּמים המזוהם הזה. שלושתם גם קובעים שחרף אי-הוודאות על המדינה לשאת במלוא האחריות לאנשי השייטת שאולי נפגעו בעת מילוי התפקיד שצה"ל הטיל עליהם. בעניין המהותי החשוב הזה אין דעת רוב ואין דעת מיעוט, ואין טיוּח. אבל היעלה על הדעת שעם ישראל יחמיץ הזדמנות להיסטריה? הרבה יותר קשה, כנראה, לקרוא מסמך רציני כפשוטו.