בקבר נבי שועייב

שבת בנבי שועייב, הוא קבר יתרו: בזאר גדול וצבעוני ברחבת הכניסה, ואלפים עולים אל היכל הקבר המשוייש, חולצים נעליים, עוטים כיסוי ראש הולם ונכנסים פנימה. שם, בתוך הפאר וההדר, מנשקים יריעת בד, עושים סיבוב קטן – ואחר כך מתמסרים לפולחן החגיגי של בני כל הדתות בישראל - ומתיישבים ליד המנגל.
פעם בשנה, ב–25 באפריל, עורכים דרוזים מרחבי הגליל ביקור נימוסין אצל הקבר. אם נרצה לדייק, זה לא ממש חג (עיד) אלא זיארה (עליה לרגל), כי בדת הדרוזית אין פולחנים מוחצנים, ובגלל שהקשר בין המאמין לאלוהיו מתרחש כל הזמן, אין צורך לציין את קיום הקשר בחגיגות מיוחדות על קברים. אבל זו מסורת נאה, שהולכת ומתאפיינת בסממני-פולחן עם הזמן.

הנשים מוזמנות להתעמק בחיי הרוח של הדת

יהודים זוכרים את יתרו כאיש שהעניק למשה מחסה, את ביתו ציפורה, וכמה עצות מצויינות לגבי הקמתה של מערכת משפט עבור עם התועים במדבר. בדת הדרוזית, שמשה שלנו בהחלט נכלל בין נביאיה, יש ליתרו מעמד של כבוד, ולקברו – לפחות מעמד של אגדה.
בספר שמות לא מציינים שיתרו הגיע עד לפאתי טבריה, מול המושב ארבל בן ימינו, ליד קרני חיטין – ושם בחר אלוהים לעצום את עיניו, אבל בכתבי נוסעים מן המאה ה–12 כבר מצויין האתר הזה כקבר יתרו. המסורת הדרוזית יודעת לספר כי ערב הקרב המכריע בין המוסלמים לבין הנוצרים בקרני חיטין, בשנת 1187, נתגלה לסלאח א-דין בחלומו מלאך, ואמר לו כך: אם תנצח בקרב, עלה על סוסך הטוב ודהר מערבה עד אשר הסוס יעצור בעדך, ושם תמצא את קברו של נבי שועייב, הוא יתרו. סלאח א-דין לא העז להמרות את פי המלאך, ואכן יגע ומצא, ואפילו את הסלע שעליו טביעת כף רגלו של יתרו מצא כאן. ואם זו כף הרגל, הרי שיתרו היה ענק עצום בגודלו, לא רק ברוחו.
עד סוף המאה ה–19 לא סבל האזור מתנופת פיתוח מיוחדת, אבל מנהיגי העדה הדרוזית החליטו, שאם כבר נפגשים כל שנה כאן – מוטב שהמקום ייראה קצת יותר טוב. בתום מאה שנים ויותר, עומד שם היכל מפואר, כזה שמעורר חרדת קודש בעצם גודלו גם בלא-מאמינים, וכשנכנסים אליו, בין אם רוצים לנשק את הקבר ובין אם לאו, מתבקשים בנימוס מופלג לחלוץ נעליים, להצטייד בכיסוי ראש ולשמור על צניעות המלבושים.
אבל האקשן האמיתי הוא בחוץ, ומשום כך בימינו העליה הזאת לקבר נמשכת ארבעה ימים. בראשון שביניהם תמצאו בעיקר אנשי דת, להם קוראים הדרוזים עוקאל – אותם מאמינים שמותר להם לקרוא ולהגות בכתבי הקודש הסודיים, לעומת הג'והאל, שמקבלים את עקרונות הדת בעיקר כמסורת על-פה. כל מי שנסע אי פעם לכפר דרוזי מכיר את ההבדל בלבושם של הגברים: מי שמקבל עליו את עול הדת לרוב יגלח את ראשו, יגדל שפם, ילבש שרוואל ויעטה מצנפת על הראש.
הנשים הדרוזיות, שלא כמו הנשים בזרמים אורתודקוסיים חמורים ביהדות ובאיסלאם, בהחלט מוזמנות להתעמק בחיי הרוח של הדת - וגם הן מציינות את דתיותן בלבוש מסורתי: מכסות פרקי ידיים ורגליים בשחור, ואת ראשן בצעיף לבן שאצל הדתיות-מאד מכסה גם את השפתיים, מעין רעלה.

גם אפלטון משתתף בחגיגה

כיוון שאין מדובר בפולחן מקודש של ממש, מותר לבני דתות אחרות להיכנס ולהתערבב בין המאמינים. מתוך המעט שאנו יודעים על הדת הדרוזית מבחוץ, ברור שהיא רוחשת כבוד לבני כל הדתות המונותאיסטיות, אבל טוענת כי מרוב ריטואלים וצרמוניות וחגים ופולחנים מיותרים איבדו המוסלמים, הנוצרים והיהודים את דרכה של "האמונה הטהורה". כך למשל –אדם המאמין שאלוהיו יסלח לו על כל חטא אם רק יצום, או יתפלל בדבקות יתרה, או ייסע עד מכה – ברור שיחזור ויחטא מתוך ביטחון שבעתיד יימחל לו, ואז מה בעצם עשינו, אם לא להרחיק את האדם מדרך הישר?
אפשר ואפילו רצוי להגות מעט במחשבה הנאה הזאת כשעולים אל הגבעה שמחוץ להיכל הקבר, לנשום קצת אויר צלול ופריך של אביב, שהפך לחורף פתאום, והוא שולח למאמינים ולספקנים כאחד שברי-ענן טעונים בטיפות גשם גדולות וכבדות.
מי שעולה, ייראה את שני הדגלים המעטרים את היכל הקבר, אחד של ישראל והשני מורכב ממשולש ירוק וארבעה נמשכים והולכים ממנו : אדום, צהוב, כחול ולבן. יש אומרים כי צבע אחד יוחד לכל נביא של הדת, ויש כאלה שמעמיקים בסמלים, כך שירוק הוא (גם, אבל לא רק) הרוח; אדום הוא הנפש; צהוב הוא כוחה של המילה; כחול הוא הפוטנציאל הגלום באדם ובעולם; ולבן הוא מיצוי הפוטנציאל הזה - מימוש עולם הצורות האפלטוני האידאלי בתוך העולם הגשמי בו אנו חיים.
מה לאפלטון ולשמחה הזאת? ובכן, חלקים ממשנתו של אפלטון נמנים עם עיקרי הפילוסופיה התיאולוגית של הדרוזים, ובעיקר –האמונה האפלטונית שמהותו האמיתית של האדם היא מעל לזמן ולמקום, ושרוחו הגיעה לשלמות עוד בטרם התגלגלה לראשונה בחומר.
אבל כל זה קצת מנותק מן ההיכל ומן הפעילות החברתית העניפה שמתקיימת סביבו. לפני שהמציאו את הטלפון, הזיארה השנתית יועדה לדיון שנתי שוטף בענייני העדה בסוריה, לבנון ופלסטינה של פעם. היום, בצד פולחן המנגל ההכרחי, בין דוכני צמר גפן מתוק לבסטה של ארטיקים, זו בעיקר זירת הכרויות מצויינת לצעירים. מן המבטים המבויישים שראיתי מוחלפים פה ושם עוד ייצאו חתונות, בעזרת אלוהי כל הדתות המונותאיסטיות, ובברכתו האילמת של יתרו, שודאי מביט על הכל ממעל בחיוך גדול וסלחני.