ואיפה הנורמליות, לעזאזל

לפעמים מתחשק לנו לצעוק, כן צדקנו, אבל – ואני מדבר עכשיו בשמי בלבד - אני צנוע. בניגוד למבקרי קולנוע שיודעים לדרג את טבלת הימורי הזוכים באוסקר ולחלק ציונים למבקרים אחרים, נסתפק רק ב"אמרנו לכם!" צנוע. כן, השבוע היה יום חג לחולקים בהורדות מוזיקה מהאינטרנט, ורק עומס הכתבות בנושא מונע ממני להזכיר שהטור האחרון הסתיים במילים: "חכו ותראו", ולהרחיב בנושא.
אני מוכן, לעומת זאת, להרחיב בתופעה ברוכה שמתפשטת על לוחות המודעות בעיר, לאמור ערבי המחווה. זה מגיע לשיא בטקסי האזכרה המתמשכים למאיר אריאל, וזה - עד כמה שישמע מוזר - מעיד בסך הכל על התנהלות בריאה. אין טעם לקבור מוזיקאי מוכשר כמו אריאל בתחנות הרדיו, ואם יש ביקוש לביצועים לשירים שכתב, זה נעים. אני חוזה כי לא ירחק היום ויקומו בארץ להקות כיסוי נוסח הביטלס-בוטלג והדלתות-בוטלג, שיוקדשו ליצירתם של אמנים ישראלים. כבר היום מתהלכות בעולם עשרות, אם לא מאות, להקות והרכבים שהם חיקוי מדויק לאבבא, הביטלס, הדלתות, לד זפלין, פינק פלויד ואושיות סיקסטיז-סבנטיז דומות. בארץ מתקיימים ערבי מחווה רבים ללהקות הללו, אבל עד היום לא למוזיקאים ישראליים. הסיבה נעוצה אולי בעובדה שאי אפשר להקים הרכבי בוטלג ללהקות שמתקמבקות כל הזמן, כמו כוורת, תיסלם, ולאחרונה פונץ' ומשינה, שזו לה החזרה הראשונה מזה כמעט עשור. האם התופעה הזו עלולה להרוג את הפעילות הנוכחית שמתקשה לשרוד? עניין של היצע וביקוש. הייתי כמובן שמח אם חבורות צעירות יקומו ויבצעו גרסאות חיקוי כאלה גם ללהקות המתקמבקות, ולו להעמיד בפני המקור מראה חדשה שתחייב אותו להתעדכן ולספק ריגושים חדשים. להקת הבוטלג היחידה שפעלה פה הייתה "רוקפור" בגרסאות הכיסוי לשירי האלבומים "פוזי", "שבלול" ו"פלסטלינה", אלא שכמקובל אצלנו התעטפה תחת כנפי המושג "פרוייקט", שאומר בעצם את משפט הפרידה המפורסם: "זו לא את, זה אני".
בינתיים, המחוות מתנהלות בשני מישורים: הממלכתיים, נוסח ערבי ההצדעה לזוהר ארגוב ועופרה חזה; והאינטימיים, כמו אלו שנערכים לזכרו של מאיר אריאל. תודו, בארץ ניסו כבר את כל הצירופים האפשריים: עם פסנתר, עם גיטרה אקוסטית, בצמדים, בשלישיות (זה מתחיל להישמע כמו מדור סקס) משפחות, הבנים של, ולפעמים עוד לפני שמסיימים להקליט גרסת פלאגד, כבר חשים לבצע ערב אנפלאגד. המצב, המצב.

משפחות מלוכה לפופ הישראלי? לא יזיק

אגב משפחות, לא יזיקו לנו קצת משפחות מלוכה. זו תופעה רווחת ברוק, ולא רק החיבור בין דייוויד וויקטוריה בקאהם, או רובי וויליאמס, משפחת אוסבורן והאחים גלאגר, שלא לדבר על משפחות ההיפ-הופ: מפיית' אוואנס ונוטוריוס ביג המנוח, ועד אריקה באדו וקומון. פעם, בזמנים של חבורת "לול", זה היה ההמשך הכמעט טבעי של החיבור בין העירוניים הוותיקים לאנשי ההתיישבות העובדת, מה שנקרא אז איינשטיין וחנוך, אורי זוהר ויהונתן גפן (שמקיים בעצמו שושלת נפרדת ומכובדת). היום המלוכה נראית קצת כמו התעשייה. תשאלו למה בעצם צריך את זה? סתם בשביל להרגיש קצת נורמליים.
ניר הוד טען בתוכנית התרבות "מקום מתחת לשמש" שבארץ חסר רגש באמנות, ואני חש שהמצב הזה שולט במוזיקה כבר הרבה שנים (ואני מתכוון לרגש ולא לרגשנות). קחו, למשל, את הכתבה שהתפרסמה באתר זה בערב פסח על החידושים הטכנולוגיים הגדולים של הפופ, ותעצרו במספר אחד, באלביס. נדמה כי חלק ניכר מהמוזיקאים שלנו עוד לא הגיע בכלל לנענוע הירכיים הראשוני של המלך. אולי מפני שהרוק הישראלי היה תמיד אפוף בתחושת שליחות והזניח את הצד היותר נוצץ, הבידורי והתזזיתי, אפילו המושחת מעט.
לא תמיד זה היה כך. אם יש תקופה במוזיקה הישראלית שאני עוד מסוגל להתגעגע אליה, אלו שנות ה-70. הן נפתחו עם "אחרית הימים", צביקה פיק ו"הצ'רצ'ילים", והסתיימו עם רמי פורטיס, כשבאמצע שכנו להם בכבוד להקות כמו "תמוז" ו"קצת אחרת", כששאר המרחב מתבזבז על כוורת וערבי שירי המשוררים שתקעו את הרוק הישראלי לכמה שנים טובות. עד שבאו "משינה", "נושאי המגבעת", שוב פורטיס בחיזוק סחרוף ונתנו לנו אשליה שזה יכול להמשיך לנצח.

גם ריטה לא לנצח?

מה נמשך לנצח? מתברר שכלום. אפילו ריטה, מכונת הלהיטים האולטימטיבית, לא עושה כבר רושם על הצרכן הישראלי. כשזה חש שמהתלים בו, הוא מתעלם או נסוג אל המוכר והבטוח. הפסח הזה היה הראשון שבו ניגפה ריטה לא רק בפני מכונות להיטים משומנות יותר כמו ארצי ופוליקר, אלא אפילו בפני שלום חנוך (שאולי הוזמן בפחות עותקים, אבל מוכר יותר ממנה מדי יום). מספיק להיכנס לחנות תקליטים ממוצעת, להציץ ברשימת הנמכרים ולראות שריטה לא נמצאת במקום הראשון - כמו גם ברשימות שמתפרסמות בעיתונים - כדי להבין שהפעם צוות היועצים שלה טעה.
לפני שני טורים התפתחה כאן התנגשות הטיטאנים בין מצדדי ריטה לאלו שקצו בפומפוזיות. ולראשונה מזה זמן רב אפשר היה לחוש: א. שהאוהדים לא חשים להגן עליה בכל מחיר. ב. שהאזכור של העטיפה גרם למיני דיון באסטתיקה של עיצוב וסטיילינג. זה מצא חן בעיני, ולמרות שאישית לא אהבתי את העטיפה, אהבתי את הרצינות שבה המגיבים דנו בה. מתברר שיש מקום לעסוק גם בנושאים שאינם דווקא המוזיקה עצמה, אלא גם במה שכרוך בה, עוטף אותה.
וזה מחזיר אותי להתעקשות המוזרה שלי על משפחות מלוכה ושאר איזוטריה שנראית אולי כרכילות, אבל במכלול השלם שנקרא "תרבות רוק" זה לא כל כך מזיק. והכוונה היא לא להערצה וחדירה לפרטיות, אלא הדבר הזה שמפריד אותנו מעמידה נוקשה מול מיקרופון לתדמית ואישיות. יש אישה אחת, מדונה שמה, שאומרים עליה שעשתה מזה קריירה.

עוזי לנדאו לראשות הממשלה

אין מוצא מכל זה אלא לקנח בציטטה של השר הנכבד עוזי לנדאו, שעשה מעשה והדגים איך הולכת מחאה פוליטית לעזאזל ומה היא שווה באמת. לקח השר לנדאו את שירו של שלום חנוך, ובהתייחסו לבחירתו של אבו-מאזן לראש הממשלה החדש ברשות, הוא אמר: "משיח לא בא, משיח גם לא מצלצל". וקוריוז קטן לסיום: אתמול תפסו בבני ברק אדם שטוען כי הוא המשיח. הוא גם מצהיר שיש ביכולתו להחזיר לחיים את עופרה חזה וזוהר ארגוב, אבל למה לא מאיר אריאל? תעשה לי כבר את היום עד הסוף.