השמן קוטע את ידו

שיטה ידועה בקרב ארגונים גדולים למלחמה בגזרות תקציביות היא להשיב מלחמה באמצעות פגיעה ישירה במקום הכואב ביותר. שיטה זו ידועה גם כשיטת "סגירת הספרייה לעוורים" או "ביטול רכישת מכונות דיאליזה" (ההצעה המועדפת על מר האמרפי מ"כן, אדוני שר"). כלומר, רשות מקומית הנדרשת לקצץ בתקציבה, תפעל במהירות וביעילות לסגירת הספריה לעוורים שברשותה, ומשרד הבריאות הנדרש לקצץ בתקציבו יודיע על ביטול האישורים לרכישת מכונות דיאליזה. באופן דומה, משרד הביטחון ידמים טייסות, ומשרד החינוך יפטר מורים צעירים באישון לילה. בדרך זו מבהירים ראשי המגזר הציבורי לשולחיהם חסרי הלב שאין ביכולתם לקצץ ולו שקל אחד מתקציבם. הם מאיימים על הפוליטיקאים האמונים עליהם שכל בקשה לקיצוץ תוכל להיענות רק באמצעות פגיעה קשה בחלשים ביותר.
למה הדבר דומה? לכך שהאיש השמן של נתניהו יודיע שלאחר שבחן לעומק ושקל את כל האפשרויות העומדות בפניו, הדרך היחידה שהוא יכול לחשוב עליה כדי להוריד במשקל היא כריתת ידו הימנית. האיש אוטם עצמו לכל ההסברים המלומדים שהוא בעל משקל עודף, ושזה עידן ועידנים שהוא אינו עוסק בספורט. הוא הרי יודע שאחרי שתשודר כתבה על מצבו הקשה ואיך הוא נדרש על-ידי רשעים חסרי-לב לכרות את ידו, הגזירה תוסר מעליו.
השרים ואנשי המגזר הציבורי, הנדרשים לביצוע הקיצוצים, מודעים היטב לעוצמה התקשורתית שיש בסגירת הספרייה לעוורים ופיטורי מורים צעירים. הם יודעים שאין כמו צעדים אלה לגרום לציבור להביע את כעסו על מדיניות הקיצוצים האכזרית ולהביא לביטולה. שרת החינוך ומנכ"ל המשרד יודעים היטב שאף אדם לא ייצא למאבק ציבורי אם יפוטרו אינספור המפקחים ושאר בעלי התפקידים המיותרים במשרד, או אם יבוטלו הוועדות העוסקות בפעם המי-יודע-כמה בהכנת תוכנית לימודים חדשה ללימודי בית שני. ראשי הרשויות המקומיות יודעים שאיש לא ייצא לרחוב להבטיח שבן משפחתו חסר הכישרון של ראש העיר ימשיך ליהנות מתפקיד מיותר שנתפר עבורו, ואיש לא יבכה אם לחברה הממשלתית למדליות ומטבעות יהיו כמה פחות חברי דירקטוריון.
האמת היא שכל אחד מאיתנו שאי-פעם בא במגע עם המגזר הציבורי במדינת ישראל, שזה כולנו, כולל אלה שעובדים במגזרים אלה (אם הם ישרים עם עצמם) מודעים לבזבוז האדיר הקיים שם. כל מורה בישראל יכול להצביע על הבזבוז במשרד החינוך. כל עובד עירייה יודע בדיוק כמה משכורות מיותרות משולמות מכספי הארנונה, ולמרבה הצער גם מי ששירת בצה"ל ועשה מילואים יכול לדקלם אינספור דוגמאות של בזבוז משווע, בעיקר בשימוש בכוח אדם.
דווקא בשל חומרת המצב והצורך האמיתי לקצץ בהוצאות המגזר הציבורי, יהיה זה מרענן אם המאבק הציבורי יתמקד הפעם בשומנים האמיתיים. אולי הסתדרות המורים תמקד את מאבקה לא במשרד האוצר אלא במשרד החינוך, ותוכיח איך כנגד כל מורה שפוטר ויכול היה לתרום לחינוך בארץ, אפשר לבטל תפקיד מיותר במשרד החינוך? אולי עובדי הרשויות המקומיות, במקום להערים זבל ברחובות שבהם חיים אזרחים משלמי ארנונה, יערמו אותו אל מול משרדיהם של בעלי התפקידים שאיש לא ירגיש בחסרונם?
אופטימי? אולי. נאיבי? בטוח. אבל לא כדאי לנסות?

עינת וילף, מנהלת לשעבר בקרן הון סיכון