עצמאות כלכלית לא מספיקה

לכל משק יש נקודת תורפה המעיקה על קבלת החלטות הגיוניות. יש לו אגדת אימה כלכלית, העוברת בזכרונות, בסיפורים, בשיח. היא מזיקה לו גם כשתרבותו העסקית מפותחת וכל מערך המוסדות המרכיבים את מדינת השוק המודרנית ניצבים במקומם.
בעומק הכרתם הכלכלית של גרמנים, למשל, רובץ הפחד התמידי מפני האינפלציה. זו ירושת שלוש תקופות של היפר-אינפלציה נוראית. האמריקנים, לעומתם, חרדים מאבטלה; המשבר הגדול של שנות העשרים של המאה הקודמת הותיר באמריקה צלקת היסטורית שלא הגלידה.
האירים זוכרים כמו היום את גלי ההגירה ממדינתם הקטנה; זו חוויה לאומית מכוננת שאף ממשל בדבלין לא הצליח להשתחרר מצילה והיא משפיעה עד היום על מדיניותו הכלכלית. היפנים ממשיכים לחסוך ליום סגריר, אף שצבר ההון הפנימי ביפן הוא היום הגדול בעולם ומצבם הכלכלי של אזרחיה ישתפר פלאים כשיתחילו לבזבז. אבל הם זוכרים היטב כיצד בהינף פצצה אחת נמחקו כל נכסי צאן הברזל שלהם.
נקודת התורפה של המשק הישראלי היא הדולר: הדולר האחרון. החזון האפוקליפטי של אין דולרים, של קופת מדינה ריקה ממטבע חוץ לשלם תמורת ספינת החיטה הקרבה לנמליה, רודף את תודעתם של קברניטי המדיניות הכלכלית בישראל ולא מניח להם. העובדה שבחמישים וחמש שנות קיומה של ישראל העצמאית נרשמו לכל היותר שני מקרים של מחסור לאומי אפשרי בדולרים (לאחר מבצע סיני ובאביב 1985), ובשניהם נפתרה הבעיה בטווח של שבועות ספורים, לא מספיקה לסלק את החרדה. החרדה מובנת, מושרשת, צרובה בתרבות הכלכלית הישראלית. מורשת הגולה, אולי.
ישראל העצמאית לא התנסתה ולו פעם אחת במשבר אמיתי של מאזן התשלומים, אף שמשברים מדומים ומדומיינים היו לה לרוב. הראש היהודי המציא לנו, שוב ושוב, את הבהלה לדולר. אני זוכר את עצמי סועד עם בכירי בנק ישראל בארוחת בוקר במלון במרכז וושינגטון, והם מגלגלים שיחת פאניקה טיפוסית על אזילת מלאי הדולרים של המדינה. לא נוכל לעמוד בפרץ, הם אומרים, עיניהם מאפירות מרוב דאגה, כשהציבור הרחב ירוץ לקנות מיליארדי דולרים תמורת עשרות מיליארדי השקלים שבחסכונותיו. מתי מתקיימת השיחה? בשנת החמישים לעצמאות ישראל, באוקטובר 1998, על פיתחה של הגאות הגדולה בהיי-טק הישראלי. בתוך שנתיים הבאות אכן תהיה לישראל בעיה של דולרים, אבל לא של מחסור אלא של עודף: בין אוקטובר 1998 ועד אוקטובר 2000 ייכנסו לארץ כ-40 מיליארד דולר, מחציתם השקעות ומחציתם תמורה ליצוא מוצרי טכנולוגיה ומכירת חברות הזנק.
להוציא תקופה קצרה של טירוף מערכות בראשית שנות השמונים, הכלכלה בישראל סבלה לא ממטבע מקומי חלש מדי אלא ממטבע מקומי חזק מדי. התיסוף הריאלי של השקל, לא פיחותו, היה הכשל המתמשך של משקנו. אף על פי כן, מהו האיום הנורא מכל שמשמיע גם היום האוצר בדרישתו ליישם את תוכניותיו הכלכליות? האיום באזילת הדולרים: לא יינתנו לנו ערבויות (שהן ממילא מיותרות), לא נוכל לגייס מטבע בשוקי ההון הבינלאומיים, ניאלץ לשחר לפתחי הבנקים ולבקש טובות מחברות לדירוג האשראי.
לא ניאלץ. הגירעון המסחרי של ישראל, שהוא ההפרש בין יבוא ליצוא הסחורות, יצטמצם השנה בחצי בהשוואה לשנה שעברה ויהיה אחד הנמוכים והנוחים בתולדות המשק. הייצוא מזנק, הייבוא נסוג. מצבה הפיננסי הבינלאומי של ישראל, במלאת לה 55, טוב מאוד. אין עדות משכנעת לכך מסגירת סניפים של בנקים זרים בישראל. הם באו לתל-אביב בשיא האינתיפדה כדי לזכות בנתח של הכספים הגדולים שהיו אמורים לצאת מהארץ לחוץ-לארץ. מאות מיליוני דולרים לשבוע, כך על-פי נבואת החורבן הדולרי. אך זו לא התממשה. ההון האזרחי הישראלי נשאר בישראל והבנקים הזרים הולכים מישראל.
השאיפה לעצמאות כלכלית, צירוף מילים חלול בעולם של תנועות הון גלובליות, אמנם משמשת עדיין סיסמא מגייסת לנפנף בה לעיני האזרחים, אבל ישראל כבר השיגה עצמאות כלכלית. החוב החיצוני שלה נעלם ואיננו: הוא כ-0.7% מהתוצר הלאומי השנתי. מדינה שאין לה חובות חיצוניים נטו היא מדינה כלכלית עצמאית.
בשבע השנים האחרונות חולה המשק הישראלי במחלה אחרת: חולשת הגדילה. הצמיחה שלו איטית מדי, פיריון הייצור מדשדש, הפיגור מול המדינות המתועשות האחרות מעמיק. אחרי שנה אחת של גיאות באות שלוש שנים של קיפאון. איפה אנחנו ואיפה אירלנד, ספרד, דרום קוריאה, מדינות שרק לפני עשור הסתכלו על ישראל כעל דגם לחיקוי.
אלא מה? המדינאים הכלכליים של ישראל עדיין רדופים על ידי חלום בלהות של המסע אל הדולר האחרון. בתת הכרתם עדיין שורץ הפחד הקמאי מפני איזו התנפלות המונית של בני ישראל על הירוקים. הם לא מסוגלים להשתחרר מהאובססיה הדולרית. היא מקבעת את החלטותיהם.
בגיל חמישים וחמש, ישראל בוגרת מספיק כדי לאומר לעצמה: דיבוק הדולר, צא ממני. הישגתי עצמאות כלכלית. מעכשיו אני צריכה להשיג רווחה כלכלית, וזה הרבה יותר מסובך.