הגבינה, הבד"ץ והדגל

העם בישראל התבשם השבוע מעשן המשואה בה אחז יהודה משי-זהב בערב יום העצמאות והכריז "לתפארת מדינת ישראל". היה מי שהרחיק לכת וראה בכך לא פחות מנצחון הציונות. אחרים הפריזו אף יותר ואמרו: "נצחון הציונות והודאה של החרדים בפרהסיה".
ואני הלכתי לקנות קוטג'.
מה הקשר, ולמה אני דוחף פה פרסומת סמויה?
ובכן, תנובה יצאה השנה במבצע ציוני למהדרין. כל המכסים של קוטג' - הגבינה עם הבית, הוחלפו לאריזות בצבעי תכול-לבן. על הבית המצויר נוסף דגל ישראל מתנפנף ואף איחול "חג שמח לכל בית ישראל".
קניתי ולבי התרונן. אלא שמבט חטוף גילה לי לחרדתי כי חותמת הכשרות של הבד"ץ של העדה החרדית איננה, לא על המכסה ולא על הקופסה. הקוטג' שקניתי במיטב כספי מסתפק בהשגחת המהדרין של רבנות ירושלים. אצתי-רצתי למכולת ונטלתי למען הסקרנות קופסת קוטג' אחרת, מהדגם הפוסט-ציוני: בלי הדגל ובלי האיחולים לחג - ושם התנוססה לתפארת כמקודם חותמת הבד"ץ הישנה והטובה. שבה רוחי אלי.
מובן שחותמת הכשרות הבד"צית לא הוסרה בגלל איזה שינוי במרכיבי הגבינה. הפרה אותה פרה, הפחמימות, הכולסטרול ואפילו הנתרן והסידן החביבים - כולם נותרו על קוטג'ם. אני בטוח שהמשגיחים של הבד"ץ המשיכו להשגיח בשבע עיניים שאף איסור ושום פסול לא נפלו בקו הייצור של הקוטג', מהפרה זיוה ברפת ועד הקופאית זינה בסופר.
אלא מה? מישהו בבית-דין צדק של העדה החרדית החליט שחותמת הבד"ץ לא יכולה לדור בסמוך לדגל ישראל, אוי לרשע ואוי לשכנתו. שמא יטעה קונה חרד ויסבור כי החותמת נותנת חלילה כשרות לדגל עצמו, ומישהו אף עלול לנגוס בדגל לתיאבון. זוטר מבוד"ץ אמר בטח לבכיר בתנובה ש"כמו שאתה לא מצפה שהחותמת שלנו תהיה ליד תמונה לא צנועה, כך אתה לא מצפה שחותמת הבד"ץ תהיה ליד הדגל הציוני, ולא שאני משווה, אבל בכל זאת..."
ואז מישהו מופתע בתנובה אמר באומץ: "אז נסתדר בלי החותמת שלכם כמה ימים". וכשיום העצמאות חלף אכן הורד הדגל מהקוטג', וקנאי הבד"ץ החזירו את הכשרות.
יכול אפוא יהודה משי-זהב להדליק אפילו את כל המשואות של יום העצמאות ולשיר התקווה בפה מלא גרגרי קוטג', ויכולים החרדים להשתתף בחייה של המדינה הציונית, אבל תמיד יהיה איזה משגיח כשרות קטנוני ושומר גחלת שהסרת החותמת פשוט עושה לו את החג.
אני, שממילא עדיפה בעיני השגחת הרבנות על כל החומרות החרדיות, נטלתי את שתי קופסאות הקוטג'. ערבבתי את תכולתן זו בזו על לבלי הכר, בירכתי "שהכול" בשם ובמלכות, וטעמתי מהקוטג' הציוני והחרדי כאחד.
ועכשיו אני ציוני בהשגחת הבד"ץ.

למי נמחא כף

ועוד קטנוניות: הקהל המכובד והדשן בתיאטרון ירושלים מוחא כפיים בנימוס לזוכים בפרס ישראל. הזוכים האלמונים, מתמטיקאים, נוירולוגים וסתם ערב-רב של גאוני מחקר ומדע, מקבלים קורט של מחיאות כף סטנדרטיות. המפורסמים יותר: שחקנים, סופרים ופוליטיקאים בדימוס, זוכים להדף עז של מחיאות כפיים, שהרי אנחנו מוחאים להם כף גם על פירסומם ברבים - הישג אדיר בפני עצמו.
ויש גם ניהול חשבונות. חתן הפרס המזוהה עם הימין יזכה לכך שהקהל הימני באולם אף יקום על רגליו ויקבלו בתשואות, בעוד שהשמאלנים באולם יישבו חמורי סבר. (לא רוצה להלשין, אבל כולם ראו ששולמית אלוני לא מחאה כפיים לגאולה כהן. אבל זו בטח נקמה על כך שגאולה לא מחאה לה כפיים כשהיא זכתה בפרס). כשזוכה פרסונה שמאלנית, מהתיאטרון או מהפוליטיקה, הימנים יושבים במבט נגוף והשמאל באולם עולה על גדותיו במבט של הראינו-להם-מה-זה. כי כולנו, פונדמנטליסטים של כיבודים, לא מוחאים כפיים לזוכים המפורסמים, אלא בעצם לעצמנו, לקטנוניות הנפלאה שלנו שבלעדיה לא היינו מה שאנחנו.

פרס ישראל לגסות-רוח

אהרן אמיר נשא דברים נאים בשם זוכי הפרס ודיבר בעדינות נגד אלו שליבם גס בפרס ישראל. וכאילו להמחיש מהי גסות, נקטע שידור דבריו משום שהשעה היתה כבר שלוש דקות לפני תשע ולערוץ הראשון, הציבורי, הממלכתי, היה חשוב להכניס את שקופית החסות של איזו אופנת נשים וכמה תשדירי פרסום.
למה? ככה. כי בתשע בדיוק חשוב לדווח לכם שרבבות חוגגים הציפו את כבישי הארץ. לא בתשע וחמישה, לא בתשע ועשרה. בשביל משחק כדורגל מצ'וקמק שמתארך היו דוחים את החדשות גם בחצי שעה, אבל איך אפשר להשוות. בנאומים הרי אין זמן פציעות.