העבר, נכון להווה, הוא העתיד

כשאתם חושבים על צמד המילים "מדע-בדיוני", מה הדבר הראשון שעולה לכם בראש? חלליות יורות קרני מוות? אקדחי לייזר כסופים? כוכבים רחוקים? הנדסה גנטית? חייזרים? מצטערת, אבל אתם מאוד לא מעודכנים. העתיד הוא אאוט, העבר זה אין. בשנים האחרונות החלה נהייה משמעותית בקרב כותבי המדע הבדיוני אל עבר העבר. מסעות בזמן, היסטוריות חלופיות, אנאלוגיות, סודיות, מה שתרצו, הכל כדי לא להסתכל קדימה. יכול להיות שהעתיד מאכזב אותנו, שבמקום רובוטים דמויי אדם או יישובה של מערכת השמש קיבלנו יותר מידי חביות יפניות שיכולות להרים כוס קפה בלי לשפוך אותה ומעבורות מתפוצצות, ויכול להיות שסוף סוף מישהו הבין שלעבר יש פוטנציאל עצום, ושפיענוח סודותיו הוא דווקא מה שיעזור לנו לתקן את ההווה ולהבטיח לנו עתיד מוצלח יותר, אבל תהיה הסיבה אשר תהיה, העבר, נכון להווה, הוא העתיד החדש.
רוצים לשכתב את ההיסטוריה? להרוג את היטלר בעריסתו ולהציל כמה מיליונים? קחו לדוגמה את "עושים היסטוריה" המצוין של סטיבן פריי, שמדגים בצורה מצמררת, שמלחמת העולם השניה יכולה הייתה להסתיים רע יותר, הרבה יותר. רוצים לדעת איך היה נראה העולם אם הנאצים אכן היו מנצחים? תקראו את "ארץ אבות" המשובח של רוברט האריס. רוצים לדעת למה באמת החליט בגסי סיגל לבנות מלון עצום באמצע שום מקום במדבר? תקראו את "הזדמנות אחרונה" הנפלא של טים פאוארס (שהוא אמנם ספר פנטזיה, אבל לא נקפיד על ההגדרות), ותבינו שהכל קשור למאבקים מיסטיים שמערבים אגדות ארתוריאניות וקלפי טארוט. רוצים לקרוא אנאלוגיה פנטסטית לאיטליה של ימי הביניים? קחו את "טיגאנה" של גאי גבריאל קיי. רוצים לדעת מה באמת אפשר לעשות עם מכונות זמן? תקראו את קוני ויליס, הסיבה האמיתית לרשימה הזו, ותבינו שהדבר הכי יעיל שאפשר לעשות איתן הוא להתחמק מכל מיני טיפוסים מעצבנים שרודפים אחריכם.

מורה להיסטוריה. לא מה שחשבתם

אם דודה שלכם הייתה אחת מסופרות המד"ב המעניינות ביותר שפועלות כיום, סביר מאוד להניח שהיא הייתה נראית בדיוק כמו קוני ויליס. מתחת לחיצוניות המשעממת להחריד שלה פועל אחד המוחות החריפים והמשעשעים בתחום, ובתוך תיק היד הסרוג שהיא נצפתה סוחבת באחד הכנסים, שוכבים להם לבטח שישה פרסי "נביולה", חמישה "הוגואים" ועוד. היא לא לוקחת סמים (כמו פיליפ ק. דיק), אין לה חיבה משונה לגילוי עריות (כמו לבוב היינליין קשישא), אין לה בעת חוץ (אסימוב) או מעיל עור (גיימן). ויליס היא הדודה מהחלל החיצון, זו ששום דבר בה לא מעניין במיוחד מלבד הכשרון המוכח שלה, ואולי האישה היחידה שיכולה לומר שכל מה שצריך לדעת בחיים ניתן ללמוד משירה במקהלת הכנסייה שלה (היא סופרן, ותודה שהתעניינתם), ולהישמע שפויה לחלוטין.
במכונות הזמן שהמציאה ויליס אי אפשר להשתמש כדי לשנות את העבר (טוב, כמעט אף פעם). אם היו לכם פנטזיות על זכייה בלוטו, השקעה במייקרוסופט או על התנקשויות פוליטיות מפוארות, תשכחו מזה. אצל ויליס משמשות מכונות הזמן בעיקר היסטוריונים שחוקרים בעזרתן את העבר. מתקופת הדבר השחור, דרך אנגליה הויקטוריאנית ועד מתקפות הבליץ על סיינט פול, ויליס לוקחת את גיבוריה ומעמתת אותם עם הבלתי נמנע ועם הניתן לשינוי, בדרכים שיפתחו לכם את העיניים ויהנו אתכם עד בלי די.
היא שלחה את קירווין אנג'ל, היסטוריונית צעירה ונלהבת, להתמודד עם המגפה השחורה באנגליה של ימי הביניים, ואת נד הנרי למסע מצחיק עד דמעות במורד התמזה בחברת בולדוג אפאטי, צעירה ויקטוריאנית מתנשאת וערב רב של פרופסורים מפוזרים, כולל הופעת קמאו של השלושה בסירה. כן, כן, גם ג'רום, הריס, ג'ורג' ומונטמורנסי הכלב נותנים הופעת אורח. באחד מסיפוריה הקצרים שהופיעו בקובץ "ארץ לא נודעת", "משמרת האש", היא משגרת את ההיסטוריון שלה לעבור את בחינת הסיום שלו בקתדרלת סיינט פול המופצצת. ויליס מצליחה לשחזר את רגעי האימה באופן כה משכנע, עד שאפילו שועלת קרבות ותיקה שכמוני הזילה דמעה או שתיים לזכרם, כשעמדתי בקתדרלה והבטתי בכתובת המוקדשת לגברים ולנשים שהצילו את המבנה העצום הזה.

יש לך עוד ויליס?

מעבר לתחקיר האימתני שוויליס עושה לפני כל ספר, ומעבר ליכולתה ליצור דמויות אנושיות ומקסימות, כשרונה הגדול נעוץ בזויות המבט הלא שגרתיות ובתפיסה הסוציולוגית החודרת שלה. "המשכוכית", אחד מספריה הטובים ביותר, שאינו סיפור מסע בזמן, ואף אינו ספר מדע בדיוני במובן הקלאסי של המילה, עוסק בחקר טרנדים, בתיאוריית הכאוס ובכבשים לרוב, ושופך אור חדש על השאלה העתיקה: למה הופך הדגמ"ח לפריט אופנתי חיוני? למה הפוך זה אאוט ואספרסו זה אין, למה ירוק זית הוא השחור החדש ולמה אנחנו פונים, כמו עדר של כבשים, לכיוון אופנתי אחר בכל פעם?
ספרה החדש, "מעבר", שרואה אור בימים אלו בהוצאת אופוס, מציע סוג חדש של מסע בזמן, כזה המתרחש בתוככי מוחנו במהלך מה שנהוג לכנות "חוויות כמעט מוות". ויליס מנסה לפענח בו את הסימנים המוסכמים, האוניברסליים כמעט, של החוויות הללו. איפה נמצאת המנהרה ההיא, עם האור בקצה? האם אנחנו באמת רואים בסופה מלאכים עוטפי אור או קרובי משפחה מתים הבאים לקבל את פנינו? ולאן בעצם אנחנו הולכים כשאנחנו מתים?
סביר להניח כי הפתרון שמציעה ויליס הוא הדבר המפתיע ביותר בו תתקלו השנה, ומפתיעה עוד יותר יכולתה לשכנע אתכם כי זו, אכן, התשובה הנכונה. ואם עולות בכם כרגע חששות ניו-אייג' מוצדקים, אל דאגה. ויליס היא כל דבר מלבד חסידת עידן חדש שוטה וצדקנית, להפך. גם ב"מעבר", היא מיישמת להפליא את יכולתה לנתח מצבים אנושיים ואירועים היסטוריים וליצור מהם תמהיל חדש, מרתק, שיותיר אתכם פעורי פה ומצפים לעוד ויליס, בבקשה.