מרד המיותרים

להצטרף לשביתה שהכריזה ההסתדרות בניסיון לבלום את התוכנית הכלכלית, זהו המעשה האזרחי החשוב ביותר שיכולים הישראלים לעשות עתה.
אם יצליח נתניהו להעביר את תוכניתו בחקיקה, כפי שהוא חותר לעשות, תהיה זו פגיעה קשה לא רק בשוויון החברתי אלא גם בשוויון האזרחי בישראל, שכן התוכנית מחלקת את הישראלים לשני סוגים של בני אדם: "מועילים" (העשירים) ו"מיותרים" (כל השאר). חלוקה זו והפיכתה לבסיס למדיניות הכלכלית מרסקת כל מושג של שוויון אזרחי, רומסת את הזכויות של רוב האוכלוסייה והופכת את ישראל לארץ לעשירים בלבד.
ההבחנה בין ה"מועילים" ל"מיותרים" ניכרה כבר בניגוד המטעה שיצר נתניהו בין המגזר הציבורי לבין המגזר היצרני, והיא חוזרת ומתגלית גם בהטעיה החשבונאית המונחת בבסיס התוכנית: בניגוד להצהרות האוצר בדבר הצורך בקיצוצים בתקציב כדי להציל את ישראל מנפילה לתהום, התוכנית מעניקה ל"מועילים" הקלות מס בשווי של מיליראדי שקלים, שדווקא מגדילות את הגירעון, בעוד שעול הקיצוצים מוטל רק על ה"מיותרים". ההסבר שניתן למדיניות זו מקומם לא פחות: הוא יוצר הבדלה כמעט ביולוגית בין שני סוגי בני אדם: כדי לעודד את ה"מועילים" לתרום לכלכלה יש להעניק להם הטבות; לעומת זאת, על ה"מיותרים" יש ללחוץ כדי לאלצם לעבוד ביעילות.
מדבריו של נתניהו אפשר אף היה להבין את הפילוסופיה שמאחורי אבחנה זו: ה"מועילים" העשירים, הם שמקדמים את הכלכלה, וכך מאפשרים את קיומם של ה"מיותרים".
אלא שטענה זו היא חסרת בסיס כלכלי, והניסיון הישראלי מוכיח זאת. שלושה עשורים של הגדלת אי-השוויון בחלוקת ההכנסות הביאו את המשק הישראלי אל המשבר הנוכחי. מנגד, הניסיון העולמי מלמד שקיים דווקא מתאם חיובי חזק בין שוויוניות בחלוקת ההכנסות לבין קצב הצמיחה של המדינות השונות.

קיום של יאוש

האבחנה בין ה"מועילים" ל"מיותרים" מנחה זה מכבר את מדיניות פקידי האוצר. אלה מגלים רגישות מופלגת לאינטרסים של בעלי הון שונים – ערוץ 10 למשל – רגישות שאינה נחלתם של מי שמפגרים בתשלום המשכנתא או קשי יום שנפלו ברשתם של קבלני ההוצאה לפועל. החידוש בתוכנית הוא הפיכת האבחנה בין "מועילים" ל"מיותרים" לבסיס מוצהר של מדיניותה הכלכלית של הממשלה. אבחנה זו, הרואה בשכירים, בגימלאים ובמקבלי הקצבאות "מיותרים", עשויה להסביר את הממד האכזרי שבתוכנית, הדוחק ישראלים רבים לקיום של יאוש, אם לא למעשי יאוש.
הוגי התוכנית כללו בה סעיפים המיועדים לעקר כל כוח ציבורי שעשוי להתנגד למגמותיה, ותוך כדי כך חזרו וחשפו את האבחנה בין ה"מועילים" ל"מיותרים": על-ידי ביטול בחקיקה של הסכמי השכר פוגעת התוכנית בזכויות הקניין של ה"מיותרים", זכויות שעליהן מגינים חסידי התוכנית בחירוף נפש כאשר מדובר ב"מועילים". ההיגיון האנטי-דמוקרטי הזה מצא את דרכו כבר אל בית המשפט העליון, שבו נשמע ערעור על היקף זכות השביתה, ובכך סימן בית המשפט ל"מיותרים" כי הוא לא בהכרח יגן על זכויותיהם.
יש המתבוננים בפגיעה זו בזכויות העובדים בשיווין נפש או אף בשמחה לאיד, שכן היא פוגעת בוועדים הגדולים השנואים. אלא שהאמת הפשוטה היא שהוועדים הגדולים כלל אינם זקוקים להסתדרות ולשביתה כדי לדאוג לאינטרסים שלהם. בשביתה זו באה לידי ביטוי העובדה שההסתדרות מגינה דווקא על המוני העובדים החלשים במגזר הציבורי והפרטי, שעתידם הכלכלי וכבודם האנושי נרמסים על-ידי התוכנית. ואמנם, תוכניתו של נתניהו עתידה להפוך את ישראל לחברת כוח אדם אחת גדולה: המוני עובדים נטולי ביטחון תעסוקתי, הנאבקים על שכר מינימום ונתונים לשרירות לב חסרת מגבלות של מעבידים שמנצלים את עבודתם להתעשרות קלה. השביתה היא אפוא מרד ה"מיותרים". מרד של אלה שאינם רוצים להשלים עם הפיכתם לנתינים סוג ב' ועם הפיכתה של ישראל למדינת עולם שלישי. על רקע זה תמוהה עמידתם מהצד של גורמים כמו המשפטנים או הסגל האקדמי, שבדרך כלל אינם מהססים להשמיע את קולם נגד פגיעה בדמוקרטיה. השביתה היא מאבק על דמותה ואף על עצם קיומה של הדמוקרטיה הישראלית.

ד"ר דני גוטוויין, מרצה בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה