עגבניית שרי

"עובדה" על שרי אריסון, ערוץ 2, שבת, 21:00

לשרי אריסון מראה אנגלו-סקסי עשיר, בריא ושמשי, כאילו יצאה לפני שניה מאחת ממסיבותיו של גטסבי הגדול. צחוקה מצטלצל ככסף. החיים הטובים ניכרים בה. היא אינטליגנטית ורהוטה, חדורת מודעות רוחנית, מרגישה שהיא "שליחה של אלוהים".
ובכן, שליחויות הן עבודה פופולרית בקרב אנשים צעירים. זו פרנסה נחמדה המאפשרת גם שיזוף לא רע. השליחה אריסון אינה רוכבת על טוסטוס, כי אם על אופנוע-ים המורכב על גבי יאכטה פרטית ענקית, ולפני מספר חודשים עשתה שליחות ייחודית למדי במסגרתה חילקה לכ-900 עובדי בנק הפועלים מכתבי פיטורין.
הבעיה של אריסון היא כזו: מצד אחד, לפטר עובדים זו החלטה עסקית לגיטימית לחלוטין. מצד שני, אריסון יוזמת בימים אלה קמפיין ציבורי רחב-היקף למען מודעות עצמית ואהבה קוסמית, הקורא "להקשיב. להבין. לאהוב" ו"לרפא כאב". איך זה הולך יחד? זה לא. האם כאבו של מפוטר בנק הפועלים יירפא לנוכח סגירתו של חשבון הצ'קים שלו ומנגד פתיחתן של הצ'אקרות בגופו?
הסתירה הזו בתדמיתה הציבורית של אריסון היא שמריצה אותה לתקשורת שוב ושוב בזמן האחרון, בניסיון להצטייר כעגבניית השרי המתקתקה שתוסיף אהבה לחיי כולנו. הכתבה המצוינת שהכינה אודותיה אילנה דיין הצליחה לחשוף את הסתירה התדמיתית. כך, למשל, כאשר דיין מזכירה לאריסון את איומה להגיש תביעת-דיבה בסך 10 מיליון דולר נגד חברת "פוסטר מדיה", שהעלתה את שלטי "שרי אריסון צוחקת. 900 משפחות בוכות"; אריסון טוענת שמעולם לא צחקה על העובדים, ומיד פורצת בצחוק, שכן היא נזכרת שיש לה בעלות ב"פוסטר מדיה", אותה איימה לתבוע.
זוהי התנגשות האינטרסים האמיתית בחייה של אריסון: הסתירה בין הרצון להיטיב עם כולם ומאידך לנהל אימפריה עסקית בעידן של מיתון כפוי. הכתבה שירטטה את הבעייתיות הזו בעדינות, מבלי לפגוע, להטיח או לצעוק. אריסון התבררה דווקא כאשה מפוכחת המבינה כי אין ביכולתה להזדהות באמת עם העובדים המפוטרים ("זה כמו שתגידי לגבר להזדהות איתי כשאני בהריון") והחיה בנוחות עם מעמדה, כוחה וההון העצום שירשה. ההצצות הנרחבות שאיפשרה הכתבה לפנטהאוז היוקרתי וליאכטה המדהימה של אריסון היו לבדן שוות את הצפייה. עזבו אתכם מהסתירות בדמותה וכל הג'אז הזה; תנו לראות את הלייפסטייל אוף דה ריץ' אנד דה פיימוס. קיבלתם.

"יומן", ערוץ 1, שישי, 20:00

בשישי בערב יכולתם להתגאות בחיילינו האמיצים הלוחמים בטרור ללא חת או להתבייש עד עמקי נשמתכם; תלוי באיזה ערוץ אתם מעדיפים לקבל את היומן שלכם.
ביומן ערוץ 2 בחרו לתת לכם כתבה במסגרתה סיפרו מפקדים וחיילים על "שורה של הצלחות בלחימה בטרור", ובהמשך כתבה על "אלפי אנשים מתנדבים למשטרה" כמאמר ארה'לה. כל הכבוד לצה"ל, תחי מדינת ישראל.
בערוץ 1, מנגד, קיבלתם מנת מציאות: חשיפת קטעים (שנחשפו גם ב"7 ימים") מעדויותיהם במשטרה של שחר בוטביקה, ינאי לאלזה, דניס אלחזוב ובאסם וואהבי – ארבעה חיילי מג"ב המספרים בגילוי-לב על מכות הרצח שדפקו לערבים בחברון, סתם כי בא להם לטרטר, כולל השלכתו מג'יפ נוסע של פלסטיני בן 17 שראשו התנפץ למדרכה והוא מת מנזק חמור למוח ושברים בגולגולת. המדהים בכתבה לא היו דווקא עדויותיהם של ארבעת המופלאים, אלא אמהותיהם – הנשים שגידלו עד הלום את התרומה הזו לכוחותינו – ושנזעקו מרה על ש"משפילים" את עולליהן. "עשו מהילדים שלנו רוצחים", התבכיינה שושי לאלזה. ובכן, גבירתי, לא עשו. הילדים שלכן – על-פי עדותם – עשו את זה בעצמם.

צריך להגיד:

לגדי סוקניק: כאשר פותחים חולצת כותנה חדשה, לא לובשים אותה מיד לשידור, אלא מגהצים קודם. זה מעלים את קפלי הקיפול שיש בחולצה כשהיא מגיעה מהחנות.