מהגטו בטהרן לבוורלי-הילס

שבוע לאחר מהפכת חומייני, בפבואר 1979, כשברחובות טהרן קיבעו היחידות החמושות של משמרות המהפכה האיסלאמית את נוכחותן על-ידי ירי ובטרור, והאופי הרודני של המשטר החדש התחיל להיחשף לעיני העולם הנדהם, הוזמנו ראשיה ונכבדיה של הקהילה היהודית לפגישה עם חומייני עצמו. "רצוי שתבואו אל חומייני ותבטאו בפניו אישית את תמיכתה של יהדות איראן במהפכה", הציע אחד האישים המקורבים ביותר לאיאתוללה. האיש אף אירגן את הליווי הצבאי של מצעד היהודים לחומייני, שעבר בין ההמון העויין של טהרן. כשהגיעו למתחם השלטוני המרכזי נתבקש קומץ קטן של יהודים לגשת לחדר המתנה ולחכות בסבלנות. עוד מעט יזכו בכבוד הגדול, לנשק את ידיו של חומייני ולשמוע מפיו מילות ברכה.
אך הדבר לא קרה. משהו השתבש. בטהרן נמצאו באותה עת יאסר ערפאת ואנשיו, חברי אש"ף. הם נראו מתגודדים בחצרו של חומייני. כעבור שעה ארוכה הודיעו ליהודים שהאיאתוללה עייף מכדי לקבלם בטהרן, אך הוא יאות לעשות זאת בעיר הקדושה קום, לכשיעבור אליה.
בצאתם מהלא-פגישה, מאוכזבים ומפוחדים, פגשו היהודים באותה אישיות מהמשטר החדש שהגתה את הרעיון. עצביו בגדו בו, והוא לחש באוזני אחד היהודים: אם חייכם יקרים לכם, הסתלכו מאיראן מיד ואמרו זאת לכל הקהילה. האזהרה נקלטה והועברה. בתוך פרק זמן קצר מאוד עזבו רבבות יהודי איראן את ארצם. העשירים והמקושרים המריאו לאירופה, חלקם עלו לישראל. העניים והכפריים הבריחו על גמלים וחמורים את הגבולות הפרוצים של הרפובליקה. בין אם היו או לא היו לאיסלאמיסטים הקנאים תוכניות רצחניות ביחס ליהודים (ראש הקהילה היהודית אכן נרצח על-ידם), הן לא יכלו לצאת לפועל, כי לא נשארו יהודים.
היהודי שהוביל את המשלחת הגדולה אל חומייני ושבאוזניו נלחשה האזהרה מספר לי את סיפורו בסוויטה במלון תל-אביבי. שמו יצחק פרויז נזריאן. הוא בן 72, תושב בוורלי-הילס בקליפורניה ונחשב ליהודי ממוצא איראני העשיר בעולם.

החזון: דמוקרטיה חדשה

הונה של משפחת נזריאן נאמד בכשני מיליארד דולר. בבעלותה חברה תעשייתית "סטאדקו", המתמחה בייצור חלקים מיוחדים לפרויקטים של ביטחון וחלל. היא בעלת המניות הפרטית הגדולה בתאגיד התקשורת האלחוטית הענק "קוואלקום" (שיטת השידור סי-די-אם-איי של טלפונים ניידים, בה משתמשת בארץ "פלאפון", הומצאה על-ידי "קוואלקום") ומושקעת בנדל"ן ובחברות הזנק.
השבוע יקבל נזריאן תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת תל-אביב ויחנוך קתדרה ללימודים פוליטיים מתקדמים, הנושאת את שמו. במקביל יחשוף את מה שהוא רואה כגולת הכותרת הלא-חומרית של חייו הסוערים: "המרכז הישראלי להעצמת האזרח", מכון מחקרי ומעשי המוקם מכספו, שמטרתו המוצהרת היא ללמד את הישראלים לנצל את מלוא זכויות האזרח שמעניקה להם הדמוקרטיה.
"החזון שלי הוא כינון דמוקרטיה חדשה בישראל, במקום זו הקיימת היום והסובלת משתי מגרעות עיקריות – חוסר יציבות פוליטי חולני וחוסר קשר בין האזרח הבוחר לבין נבחריו בכנסת ובממשל" אומר נזריאן. "אנו נפיץ ונרביץ תורה דמוקרטית, שבמרכזה האזרח ולא המנגנונים הציבוריים והפוליטיים, האמורים לשרתו ואינם עושים זאת".
הישראלים לא מודעים לזכויותיהם האזרחיות?
"בהחלט לא. מעבודתי הרבה עם הממשל בארצות-הברית אני רואה איך כל נבחר ציבור באמריקה רואה את עצמו כמשרת את בוחריו ואת האינטרסים שלהם. הוא רועד מפחד מפניהם, כי הם משלמים את שכרו. בארץ, ההפך הוא הנכון. האזרח הישראלי רועד מפחד מפני הפוליטיקאי והפקיד הציבורי וחושש לדרוש מהם שקיפות ודיווח. כאילו אין לו כוח השפעה פוליטי, כאילו עוצמותיו הופקעו ממנו. 'המרכז להעצמת האזרח' שהקמתי וייחשף השבוע יפעל לחיזוקה של הדמוקרטיה האזרחית בישראל, באמצעות העצמת האזרחים עצמם".
במועצה הציבורית של המרכז שהקמת משתתפים בעלי-הון ואינטלקטואלים יהודים בולטים מארצות-הברית ואירופה. מה קרה, היהודים בחו"ל מודאגים לפתע מהדמוקרטיה בישראל?
"יהודי התפוצות מודאגים מאוד מאופיה הרופף ומביצועיה הבעייתיים של הדמוקרטיה בישראל. רובם לא נותנים לכך ביטוי פומבי, בשל היחס המיוחד לישראל, המותקפת מכל הצדדים. אבל הדאגה בלבם, ובלבי, עמוקה וממשית. ראיתי באיזו מהירות הם נענו ליוזמתי ובאיזו התלהבות בירכו עליה".

מעצמאי קטן לתעשיין ענק

בשיחתנו מדגיש נזריאן שוב ושוב את הסיכונים שבחוסר היציבות של המערכת הפוליטית בארץ ומדבר על הצורך "לסלול דרך לעידן חדש של ממשלות יציבות בישראל". אפשר להבין את חרדותיו גם נוכח סיפור חייו נטולי היציבות. סבו היגר לפרס מאזרבדג'אן, דרך גרוזיה, בשלהי המאה ה- 19, בשל הרדיפות שמהן סבלו היהודים.
"אחרי שאבי נפטר בגיל צעיר, אמי גידלה לבד אותי ואת אחי", הוא מספר. "חיינו בעוני קשה. בגיל 12 התחלתי לעבוד. תפסתי כל עבודה מזדמנת בחוצות טהרן. ב- 1943 מצאתי תעסוקה כעוזר מלצר בבסיס צבא אמריקני, שם היכרתי קצין יהודי ששיכנע את מפקדיו לשלוח אותי לבית-ספר מקצועי של תעשיית הרכבות. למדתי חשמלאות, מכניקה, חרטות". בגיל 17 עזב נזריאן לראשונה את איראן, נסע לאיטליה, אומץ על-ידי שליחי העלייה, עבר הכשרה במחנה פליטים ליד גנואה ועלה לישראל, יומיים לאחר הכרזת העצמאות. הוא נלחם במלחמת השחרור ואף נפצע לא קל. לאחר המלחמה התגלגל שוב מג'וב לג'וב, עבד כנהג מונית, כמוסכניק, כקבלן חצץ ועבודות חפירה.
בשנות ה- 50 העלה ארצה גם את אמו, אך ב- 1956 חזר לטהרן, לעשות שם את הכסף הגדול, ועשה אותו. מעצמאי קטן הוא הפך לאחד התעשיינים והקבלנים הגדולים באיראן, ועבד בשיתוף פעולה עם החברות הישראליות "סולל בונה" ו"ורד מקורות". ישראל מילאה אז תפקיד מרכזי בתנופת הפיתוח והבנייה של השאח הפרסי, ומאות מיליוני דולרים זרמו בנדיבות לעושים במלאכה.
שנות העושר הסתיימו לפתע ב- 1979, עם פרוץ המהפכה החומייניסטית והדחת השאח. הישראלים והיהודים עזבו בבהלה את איראן. גם נזריאן ואחיו עזבו. הם עשו "עלייה שנייה" לישראל, ניסו את מזלם בעסקים, קנו חברות תעשייתיות, אך לא היכו שורש. אמריקה קסמה להם, וכעבור שנתיים "ירדתי מהמטוס בלוס-אנג'לס ושוב התחלתי את הכל מהתחלה".
חושיו הטכניים וידי הזהב שלו היו לו למורי הדרך. הוא הקים מפעל למכניקה עדינה, שהביס את מתחריו, זכה במכרזים ובחוזים ממשלתיים "רווחיים ביותר" וצמח במהירות. בשלב מוקדם גילה נזריאן את הפוטנציאל העסקי של תקשורת אלחוטית. חבורה של שלושה פרופסורים יהודים מהמכון הטכנולוגי של מאסאצ'וסטס, שעבדה בשבילו, מצאה את הפתרון הטכני ליצירת תקשורת זמינה בין משאיות הנעות על כבישי אמריקה לבין לוויינים בחלל, ובכך נפרצה הדרך למעקב לווייני רצוף אחר כלי-רכב כבדים.
כיום, מספרת בתו של נזריאן, אישה תמירה בשנות ה- 30 לחייה, מצוידות כמיליון משאיות בארצות-הברית במערכת עיקוב ואיתור לוויינית מתוצרת החברה שפיתח אביה וממנה צמחה "קוואלקום". הודות לזכיונות ולפטנטים הרבים בתחום הסלולרי שבהם היא מחזיקה, נפגעה "קוואלקום" הרבה פחות מהמפולת בשווקים מחברות היי-טק אחרות. שוויה בבורסה (מניותיה נסחרות בנאסד"ק) הוא יותר מ- 24 מיליארד דולר, ובחצי השנה האחרונה גדלו הכנסותיה ב- 50 אחוז, לשני מיליארד דולר.

הנבחרים מפנים לכם עורף

"התחלנו מכלום", אומר נזריאן, "מכלום. אני לא מאמין בעצמי לאן הגעתי, ילד יהודי עני מהגטו של טהרן". עכשיו הוא בא להציל את הדמוקרטיה בישראל. הוא וכספו.
מה יעשה בפועל "המרכז להעצמת האזרח"? ישלם משכורות נוספות לפרופסורים?
"מנהלו המקצועי של המרכז הוא איש אקדמיה – פרופ' גדעון דורון, מהחוג למדעי המדינה באוניברסיטת תל-אביב, אך עבודתו תהיה עם האזרחים ולמענם. נשתמש בכל כלי התקשורת המודרנית כדי ליידע את הציבור בישראל על זכויותיו הדמוקרטיות ואיך להשתמש בהן, איך לאלץ את הדמוקרטיה לפעול לטובת האזרחים ולמענם. בישראל של היום יש לפוליטיקאים כוח עודף השייך לאזרחים וחייב לחזור לאזרחים".
לפעמים דווקא נדמה שאנחנו עומדים על זכויותינו בתוקף רב מדי.
"לא מול הנבחרים, שאחרי היבחרם מפנים לכם עורף. רבים מאזרחי ישראל לא הטמיעו ערכים דמוקרטיים בסיסיים, ומעורבותם בעשייה הציבורית מעטה. המרכז שהקמנו יסייע להם להתגבר על הליקויים. יארגן כנסים, יפיץ פרסומים, יכין תוכניות לימוד, יפעל באמצעות תקשורת המונים. נגייס לפרויקט ההעצמה האזרחית גם את יהדות התפוצות.
"אני רואה חברה דמוקרטית חדשה בישראל, שבה האזרח הוא האדון והפוליטיקאים הם משרתיו. חברה שאזרחיה מודעים לזכויותיהם והמנהיגים הפוליטיים מקדישים את רוב זמנם ומרצם לכלל הציבור ולא לקידום הקריירה האישית שלהם, כפי שזה קורה היום".
איפה שורש החולשה של הדמוקרטיה שלנו?
"אין לי ספק בכך שהניכור מהאזרח ואי-היציבות של המשטר בישראלי נובעים משיטת הבחירות הנהוגה בארץ, עם אחוז החסימה הנמוך וריבוי המפלגות הקטנות. האזרחים מצביעים ל'רשימה' שאת הרכבה לרוב אינם מכירים. אחרי הבחירות, האנשים שנבחרו לכנסת לא טורחים לקיים אפילו שיח פשוט עם הבוחרים. כך צמחה בישראל דמוקרטיה לא-ייצוגית. לכן 'המרכז להעצמת האזרח' ישאף למצוא שיטת בחירות וממשל אחרת, שתוכל לרפא את המחלות הללו של החברה הישראלית. דמוקרטיה שתפעל למען האזרחים".

המהפכה האיראנית הבאה

בראשית העליה ההמונית מברית-המועצות לשעבר הקים נזריאן, כבר אז מעשירי קליפורניה ומבכירי הקהילה היהודית, קרן מלגות לסייע לסטודנטים עולים חסרי אמצעים. עד כה חילקה הקרן בישראל כ- 4,000 מלגות, בסכומים הנעים בין 2,500 דולר עד 10,000 דולר לשנה. מתרומתו הוקם באוניברסיטת תל-אביב "המכון ללימודי איראן", והוא פעיל בחוגי האופוזיציה האיראניים בארצות-הברית. מרחק הליכה מביתו בבוורלי-הילס שוכנת "טהרן הקטנה", שכונה צבעונית של יוצאי איראן. בחלונות הראווה של החנויות ברחובותיה ניצבות, עטורות פרחים, תמונותיו של יורש העצר הפרסי, בנו של השאח. בדוכנים מחלוקים פרסומים על זוועות המשטר החומייניסטי.
שאלתי את נזריאן לדעתו על נשיאה של איראן, חתאמי, שסיים זה עתה ביקור בלבנון ובסוריה.
נזיראן: "חתאמי הוא אכזבה גדולה. הוא בגד ברפורמה, הוא בגד בבוחרים שלו. אין כבר שום הבדל בינו לבין המשטר השמרני הישן. בבחירות הבאות לא יתנו לו האיראנים הצעירים את קולם". נזריאן משוכנע שהפיכה דמוקרטית באיראן היא רק עניין של זמן, ושל זמן קצר. כך גם הרפורמה הדמוקרטית האזרחית בישראל. "כבר שנתיים אני מתמסר להקמת 'המרכז להעצמה'", הוא מספר, "חורש עולם, מזמין סקרים, נפגש עם יהודים. גייסתי למועצת הנגידים אנשי עסקים, אקדמיה, תקשורת".
מה ממריץ אותך להשקיע בשיפור הדמוקרטיה הישראלית? הרי אין לך עסקים בישראל.
"אני רואה את ישראל עומדת על פרשת דרכים, בצומת הכרעות היסטורי. עתידה יובטח רק בהיותה דמוקרטיה אמיתית, דמוקרטיה אזרחית יציבה – כמו האמריקנית. אני רוצה להיות המנוע של השינוי הדמוקרטי בארץ. אני משוכנע שהכי טוב לישראל לאמץ שיטת משטר כמו באמריקה, עם בחירה ישירה של הנשיא וחברי בית הנבחרים".
יצחק פרויז נזריאן, יליד טהרן, תעשיין, מיליארדר, העשיר ביהודים יוצאי פרס, האיש שיכול לזהות את עצמו כאמריקני, כאזארי, כאיראני וכישראלי, לא ינוח ולא ישקוט עד שישכנע בכך גם אותנו.