מרגיש שהוא עם

כאשר אומר אריאל שרון "עם ישראל רוצה...", או כאשר אבו-מאזן טוען "הפלסטינים עומדים על כך ש-", האם הם באמת יודעים או מוודאים מה עמם רוצה או צריך? עד כמה מייצגים מנהיגים אלה את האינטרסים האמיתיים של האנשים שבשמם הם מדברים? האמנם באמת מייצגים מנהיגיו הפוליטיים של עם את הלך הרוח, את הרצונות ואת המאוויים האותנטיים של האנשים, או שמא הם מציגים את עמדתם שלהם, המייצגת את השקפת עולמם ואת הבנתם הפרטנית והצרה של העולם סביבם? עד כמה טורחים מנהיגים לבדוק את מידת הקשבתם והיענותם לציבור תומכיהם?
ההנחה המקובלת היא שנציגיה הנבחרים של אומה אכן מייצגים את שאיפות הציבור, וכי הם נשלחו להביע עמדות שקהל הבוחרים תומך בהן. האומנם? איזה כלים יש לאותו ציבור לאמת הנחה כזאת או להפריכה? האם יכול הציבור לעקוב ולפקח ביעילות על פעילויות נבחריו לאחר היבחרם לתפקיד?
במערכת דמוקרטית קיימת האפשרות להתחשבן עם נציגי ציבור בבחירות הבאות, אבל הזמן החולף בין מועדי בחירות יכול להיות קריטי מבחינת קבלת החלטות והכרעת הכרעות. במערכת פחות דמוקרטית, סוגיות אלה חמורות הרבה יותר ושאלת מידת הייצוג של רצון העם הופכת רלבנטית הרבה יותר.
משחר ההיסטוריה ניצלו מנהיגים ואליטות את צייתנותם של ההמונים ואת הצורך הקמאי להיות מובל ולקבל השראה מדמות מגנה ויודעת-כל כדי להוליך עמים שולל. אחת החידות הגדולות ביותר בדברי ימי המין האנושי היא כיצד הצליחו מעטים לשלוט על רבים במשך כל-כך הרבה זמן, ולרוב היה זה שלטון בלתי נאור ובלתי מתחשב בנתיניו, ובכל זאת דרכו צלחה. מספר המהפכות וההתקוממויות העממיות הוא זעום לעומת מידת העושק והעריצות שחוו אזרחים מידי שליטיהם.
גם כיום, בעידן המידע, התקשורת, הדמוקרטיה והשקיפות, נהייתו של הציבור אחר מנהיגיו מעוררת פליאה בנאמנותה ובמחויבותה. הקונפורמיזם וחוסר הביקורתיות הזה מאפשר את המשכן של מניפולציות שלטוניות על חשבון אוכלוסיות הבוחרים. באופן כזה ייתכן שמשברים כלכליים, מתיחויות דיפלומטיות והתכתשויות צבאיות הם אינטרסים פרטניים של אליטות או, במקרה הטוב, שיקולים מוטעים שנעשים אולי לטובת הציבור, אך בהעדר מנגנוני בקרה "מלמטה" או מודעות עממית לצורך לבדוק ולאתגר מנהיגים - הופכות טעויות אלה למדיניות ייצוגית כשכלל הציבור נושא בתוצאותיה.
ככל שהפער בין מנהיגי האומה לבין בוחריהם גדל, כך הופכות החלטותיהם לבלתי מייצגות ולבלתי לגיטימיות. הדרך היחידה למזער נזקים כאלה היא לשתף כמה שיותר את ציבור הבוחרים בסוגיות חברתיות ופוליטיות, לייסד מרחבים ציבוריים ולעודד דיונים רציונליים וחופשיים, שבהם יושמעו דעות והשקפות אשר יחייבו את נושאי התפקידים הפוליטיים. הללו הם אך ורק נציגים, האמורים לבצע את רצון העם. הביטוי הרגיש "רצון העם" חייב לשקף בצורה אותנטית את רצון האנשים.
בעידן האינטרנט והטכנולוגיה המתקדמת, קל ויעיל לברר את השקפות הציבור בסוגיות חברתיות-פוליטיות. המכשלה טמונה בחששות האליטות שמא תופקע מהן הילת החכמים ומביני הדבר, וחופש הפעולה שלהן יקטן. יתכן שמחלוקות שהתנהלו רק בקרב מנהיגים ונראו כל-כך בלתי פתורות ותהומיות - למשל הסכסוך הישראלי-פלסטיני, פערי ההכנסה והמתח הישראלי-ערבי - ייראו באור אחר, אנושי ופרגמטי יותר, לו רק יישאלו האנשים עצמם כיצד הם היו רוצים לראות את הפתרון ומה חשוב להם באמת.
רק גישה שורשית של מעורבות ציבורית מסיבית ודיון פתוח וישיר בין אוכלוסיות פלסטינית וישראלית, עשירים ועניים, יהודים וערבים תשפיע על המנהיגים בארמונות השן שלהם ותחבר אותם חזרה ללגיטימיות ולמוסריות שלטונם.